להצליח להתגבר על חוסר הצלחה

רק לאחרונה אני חווה הצלחה. זה לגמרי לא מקרי שאני מסוגלת לכתוב עכשיו על היכולת להצליח להתגבר על חוסר הצלחה. שנים התעסקתי עם המילה "לוזרית". הצלחתי בקטן, אך זה לא הספיק לי. רציתי לעשות את זה, להצליח בגדול.

לקח לי המון זמן להבין שההצלחה האמיתית לא קשורה לאישורים חיצוניים, אלא לתחושה פנימית. ממש כפי שאני כותבת עכשיו את הטור הזה, אני לא עסוקה בלהצליח לכתוב טור מעניין, אלא כותבת את מה שמעניין אותי ומקווה שזה יצליח! זו הדרך הטובה ביותר להצליח, לעשות את ה—100% שלך ולתת את כולך… ומקסימום זה לא ימצא חן…

נוח לי עכשיו להתבונן אחורה ולהבין את המנגנונים הפנימיים שלי. בלי להיבהל מהכישלונות. אני גאה בכל ניסיון שלי להצליח. הוא נעשה בתום לב, גם אם לא הצלחתי. כל ניסיון הוא תחנה הכרחית בדרך שעליי לעבור כדי לחוות את עצמי, את כישוריי הייחודיים רק לי, את תמצית הקיום שלי העושה אותי למי שאני.

סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן

במשך שנים ארוכות כתבתי, ואנשים לא הבינו מה אני רוצה מהם. הכתיבה שלי הייתה אישית, פשוטה, רגישה ועדינה ונתפסה לא פעם כרגשנית ופשטנית. התגובות פגעו בי, אך לא ריפו את ידיי. במשך 30 שנה כתבתי, פרסמתי ספרים, אך לא זכיתי להיכנס אל היכל התהילה של הספרות העברית.

השנה הגשתי את ספריי לחמישה פרסים שונים. שלחתי חמישה עותקים מספרי האחרון לפרס זה, עוד ארבעה עותקים לפרס אחר, עוד כמה לפרס נחשק מאין כמותו ושלחתי לפרס יוקרתי ספר חדש מעשה ידיי מנוקד, ערוך וכרוך.
לא זכיתי באף פרס. ליוויתי בעיניים כלות את הטקסים המרשימים של חלוקת הפרסים לזוכים ולזוכות המאושרים. שוב ושוב ראיתי את אותם משוררים ומשוררות מורמים מעם עולים ויורדים מהבמות שהכתירו אותם כמשוררים טובים וחשובים ממני.

בניגוד לשנים קודמות, השנה לא נפגעתי. הפעם השכלתי להבין שלא נכשלתי. קלטתי שקשה לקלוע לטעמו של הרכב שופטים ושופטות מגוון, ובכלל קשה למצוא חן בעיני כולם. כתיבה קשורה כמו כל דבר בטעם אישי וברגשות, ואלה דברים לא מדעיים אלא יחסיים. אפשר גם לא לאהוב את ביאליק אף על פי שהוכתר כמשורר לאומי על ידי המבקרים הספרותיים והקהל כאחד.

זה אמנם מתיש ותובעני, אבל צריך להמשיך ולכתוב את האמת הפנימית שלך גם אם לא הוכתרת כמלכת השירה העברית, אלא להפך, את מדשדשת בבוץ וברפש, נחנקת ומנסה להרים את ראשך לשווא.

מה זה להצליח? להיות ביל גייטס? להיות מרק צוקרברג? להיות מיליונר? להיות מספר אחת? אנחנו חיים בעולם חומרי שניזון מהשוואות ומטפח אותן. המערכת הכלכלית רוצה אותנו רעבים למחמאות ומקנאים באחרים.

האופנה, תעשיית הבידור, הטלוויזיה ותעשיית הניתוחים הפלסטיים — הכול מכוון אותנו להתבונן החוצה ולבדוק את מיקומנו בטבלה. אנחנו לא מספיק טובים כפי שאנו. זה נכון. אנחנו חדורי מוטיבציה להצליח, קורבנות של שטיפת מוח אובססיבית שממקמת אותנו שוב ושוב בתחתית הטבלה. אנחנו לא מספיק יפים, נקיים, מטופחים, משכילים, מוכשרים ועוד ועוד. רק אם נקנה את מכשיר החשמל הזה, את השמלה הזאת, את הסמארטפון הזה, אז נהייה שייכים, מקובלים (כן, ממש כמו הילדים!), מצליחים. נהיה ממוקמים בראש הטבלה.

כמובן שהעסק הרבה יותר מורכב. כמובן שכולנו רוצות להיראות טוב, להריח טוב, להיות מטופחות ומקסימות. אבל הדרך אל ההצלחה להיות בעלי חיצוניות מושכת היא פנימית.

כשהנפש רגועה ושלמה, מתגלה היופי הפנימי. כשאתה מסוכסך עם עצמך, כועס, רגזן ורוטן, השידור האנרגטי שלך הוא שלילי. איך תוכל להקסים את בנות המין השני?

היתרון שלי הוא שלא הצלחתי בגיל צעיר. נשארתי זקוקה למשוב, רעבה תמידית לתשומת לב. בודקת את עצמי שוב ושוב, מה עשיתי לא נכון, למה שוב לא הצלחתי? כל כך רציתי להצליח, לקבל הכרה שאני טובה, חכמה, יפה ומקובלת.

בלימודיי בשנים האחרונות במכון להנחיית קבוצות בשילוב אמנויות באוניברסיטת בר אילן למדתי כמה דברים חשובים על הצלחה. הגעתי לקבוצה של 17 משתתפים כמשתתפת וחוויתי דחייה.

כבר בפגישה הראשונה הסתבר לי שאני המבוגרת ביותר בקבוצה, לא הייתי רלוונטית. התואר שאני גאה בו — “המשוררת סמדר שרת” — לא הרשים כמעט אף אחד. הכתיבה שלי לא רק שלא עניינה אותם, אלא העיקה והרחיקה.

למדתי על בשרי שאי אפשר למצוא חן בעיני כולם. התמהיל של הקבוצה הזאת לא התאים לציפיותיי, לא הוציא ממני את המיטב. בתור אדם שרואה את עצמו כחברותי, סקרן ומקושר חברתית, גיליתי פתאום שאחרים נמצאים הרבה יותר גבוה ממני בטבלה. שוב לא הצלחתי. בפגישות הקבוצתיות שתקתי והתלבטתי מתי לדבר.

פעם אחת העזתי לשאול בפני כל הקבוצה אם אני משמעותית להם, כשידעתי היטב מה התשובה. למעשה למדתי שיעור חשוב. לא כולם יכולים או רוצים לאהוב אותך, גם אם אתה שלם עם עצמך ושוחר רק טוב. יש כימיה, דעות קדומות, ציפיות ועוד כל מיני גורמים לא מודעים שמשפיעים על הצלחתך בקבוצה חדשה.

למזלי, אחרי שנתיים מתסכלות בקבוצה זו המשכתי ללמוד בלימודים מתקדמים של הנחיית קבוצות ונקלעתי לקבוצה קטנה של שש נשים בלבד, שבה אני חווה את עצמי כסמדר שלמה ועשירה נפשית. החוויה החיובית בקבוצה זו, שבה אני עדיין משתתפת השנה, עיצבה אותי מחדש. עובדה זו סייעה בידי לא מעט לכתוב את הטור הזה.

אין לי ספק שהקורא או הקוראת המוצא את עצמו במקום עבודה שבו התמהיל האנושי מייצר התנגדות כלפיו חווה את עצמו כאדם מתוסכל וכועס. ההצלחה, במקרה כזה, לא תאיר לו פנים. גם אם יבחר להתעלם מהמסרים החברתיים ויפעל בכוחנות, החוויה שלו כאדם שלם לא תהיה טובה, והוא ייקח אותה הביתה גם אחרי שעות העבודה.

לעומת זאת, אם יעבור חוויה טובה בתהליך אישי משמעותי, יבלטו אצלו האנרגיות החיוביות, והוא יהיה חדור מוטיבציה להצליח. אני מאמינה שאם אדם עובד על עצמו ומתמודד עם מרכיבי נפשו לעומק, במוקדם או במאוחר ההצלחה תאיר לו פנים!

***

סמדר שרת היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה תושבת אשדוד

לתגובות: [email protected]