אף פעם לא מאוחר. לא משנה בת כמה את, את שקוראת את הטור הזה, את מסוגלת לעשות שינוי בחייך, לברוא בתוכך חירות אמיתית, להיוולד מחדש. זה יקרה רק דרך עבודה פנימית על עצמך.
הכול מתחיל בלהאמין שזה אפשרי. זה ידוע ושחוק ובכל זאת נכון. איך עושים את זה? איך משיגים חירות נפשית? איך מייצרים בכלל אמונה שניתן להיוולד מחדש בכל גיל?
להאמין שתוכלי להשתנות דורש קודם כול לקבל את הקול הפנימי שלך, הקול של האינטואיציה שלך, הקול הבסיסי המתקיים בינך לבין עצמך.
לא של המחשבות, ההתלבטויות, חיבוטי הנפש וההתנגדויות לעצמך, אלא של הקול המדבר אלייך מתוכך, משורש נשמתך. אותו קול שחשת בילדותך כשנכנסת בפעם הראשונה לשלוליות עם מעיל אדום בגשם, כשעמדת תחת החופה והרגשת שזה הגבר שלך, כשבנך הראשון בקע מתוך גופך הכאוב, כשחווית לראשונה אובדן של קרוב משפחה יקר ואהוב.
הקול שלך זוכר רגעים משמעותיים: זרועותיה האהובות של אימך, כפות רגליה של התינוקת שלך, צלו של הכלב שלך כשאת מטיילת איתו בשכונה, רגעי ההתפנקות של החתול שלך כשאתם משחקים, עיניהם הנוצצות של ילדייך השמחים לקראתך כשאת מגיעה סוף סוף הביתה… רגעים קטנים ונפלאים.
הקול הזה מבטל קולות אחרים המתרוצצים במוחך, קולות ששמעת בילדותך, קולות מדכאים… את מצטרדת בקלות, לפעמים מאבדת ממש את הקול הפיזי. את חולה בקלות, לא יודעת מה קורה לך, מתחילה להזיע, נכנסת להתקף חרדה. ולפעמים נדמה לך שזה הפך לקולך — לא תצליחי, את מדברת יותר מדי, את מגזימה, את כותבת כאילו שאת מישהי, את שום דבר… את אפס, לא תגיעי לשום מקום, תישארי בפינה, זה מקומך, לא במרכז, לא בפרונט. את תישארי לנצח עלובת נפש. את לא שפויה, את לא בריאה בנפשך, מכאן תגיעי רק לבית חולים לחולי נפש, את חולה בראש!
הסביבה משליכה עלייך: את מוזרה, את לא בסטנדרט, תהיי כבר בסטנדרט!
לעזאזל, מה זה סטנדרט? מישהו יכול להסביר לי? מישהו בכלל נוצר לפי שבלונה? כל תינוק הוא עולם ומלואו, כל נפש היא שדה חמניות באור, מי בנוי בכלל לעשות כל יום אותו דבר? לא לחיות? לא להשתנות? לא להגיב? את לא רוצה שיקרו לך דברים חדשים בכל יום, כל רגע, כל שעה? רוצה להתפעל מכל רגע, מכל אדם, מכל חיה, מהפלא הנקרא לידה מחדש? מקסם הבריאה?
שדה חמניות. צילום אליהו הרשקוביץ
אני רוצה להישאר רגישה עד יומי האחרון. לבכות, לכאוב, לשמוח, לכעוס, להלל, לשבח, להתפרץ בצחוק כשמתחשק לי, לרקוד, להיפרד, העיקר להרגיש.
ממש כפי שלאה גולדברג כותבת בספרה “מוקדם ומאוחר”, האהוב עליי במיוחד ומהווה לי השראה לכתיבה כבר שנים רבות:
“למדני אלוהי ברך והתפלל/ על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל./ על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום./ לדעת, לייחל, להיכשל/ למד את שפתותי ברכה ושיר הלל/ בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,/ לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,/ לבל יהיה עלי יומי הרגל”.
אני פגשתי את הקול שלי מזמן באמצעות הכתיבה, פגשתי את “הנפש המשוגעת” שלי דרך השירים שיצאו לי (יש לי שיר שנקרא כך בספרי השישי שיצא לפני שלוש שנים: “אם לא היה פה מעקה הייתי עפה”). זה היה מביך ולא מתגמל. למה להדגיש את החלקים החולים שלך?
כי הם קיימים, זה הכול! אני כותבת על מה שגורם לי כאב. הנפש שלי הייתה פצועה, חולה, הייתי מוכרחה לבטא את זה.
כדאי פשוט להעז להרגיש את מה שמטריד, מעסיק, עם כל מה שזה אומר. זה הדבר היחיד שמאפשר ניקיון נפשי, היגיינה רוחנית. רק כך אפשר להבריא.
לקח לי שנים ארוכות לשכנע את הסביבה שאני לא משוגעת. בכתיבה שלי נתתי ביטוי לדברים קשים. “למה כל הספרים שלך עצובים?” שאלו אותי. הייתי עצובה, החיים עצובים, מה לעשות. יש כל כך הרבה סבל שזה משפיע עליך, ויש לזה אפקט מצטבר, במיוחד אם את רגישה. היום, אחרי שמיציתי את חוויית העצבות במשך כל כך הרבה זמן, פיניתי מקום לתחושות טובות. אני אדם מאושר שחווה לא מעט עצב בחייו ובחיי אחרים.
היו לי נפילות קשות, כמעט שכנעו אותי שאשאר חריגה לעד, עד שהפכתי את המוזרות שלי לייחוד — ליופי אמיתי. אני רוצה לחלוק יופי זה איתכם, קוראיי היקרים.
אין דבר כזה מוזר. הכול יחסי, הכול תלוי בנקודת המבט שאני בוחרת.
החופש לגדול הוא האישור שאת נותנת לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה בכל רגע נתון בלי שיפוטיות. לתת לזרם הפנימי לזרום בצינור המוביל אל נשמתך. את רוצה לדבר — תדברי, את רוצה לשתוק — תשתקי. תעשי מה שנכון לך בכל רגע ורגע, ואז תהיי מאושרת. תהיי אדם אותנטי, כמובן בלי לפגוע באחרים. אני לא אומרת לך לקום בבוקר ולא ללכת לעבודה אלא לחוף הים (למרות שגם זה רעיון טוב לפעמים). בתוך היומיום את יכולה להיות מי שאת, לעבוד מתוך רצון, התלהבות ומשוכנעות פנימית. כשלא תנסי לרצות את הסובבים אותך אלא תהיי את עצמך. תעשי את ה—100% שלך. תשקיעי לא בשביל האחרים, אלא כי את בוחרת בכל רגע לעשות את המיטב שלך מתוך חדוות העשייה, הולכת בעקבות קולך הפנימי.
אף אחד לא מנצל אותך, קולות אחרים מנסים לשלוט בקולך, אל תאפשרי להם. עלייך ללמוד להקשיב לעצמך לפני שאת רוצה שיקשיבו לך. יהיה לך מה לומר אם תעקבי אחר החוט הנסתר החמקמק של פנימיותך, ואז אחרים יהיו מרותקים אלייך כי תצמחי מתוך עושר פנימי גדול. אחרים יחושו את החירות שלך להיות מי שאת. אז אולי יתרחש תהליך נוסף שבו את תגרמי גם להם לזהות את רגשותיהם ולמצוא את החירות הפנימית שלהם. משפחות שלמות יכולות להשתנות בזכות תובנות אלה.
פעם גבר שהייתי מאוהבת בו אמר לי, “כמה אפשר להישאר בת 14?”
אז לא ידעתי מה לענות לו. הוא שפט אותי וראה בי קריזיונרית וקאפריזית. הייתי עיוורת באהבה שלי אליו, הערצתי אותו. הוא, כגבר בעל בעיות משלו, היה שיפוטי כלפיי ולא היה מסוגל לראות אותי כאדם שלם. זה היה למעלה מכוחותיו לעכל אותי, אז הוא האשים אותי, במקום להתמודד עם חולשותיו. הייתי בשלב שלא הבנתי מה נחוץ לי רגשית. היום אני יודעת שאני אדם אותנטי עם מנעד רחב של רגשות. רגשות אלה מציפים אותי לא פעם ומביכים את הסביבה. לסביבה אין את הכלים לעכל אישה מורכבת שכלית ומורכבת רגשית כאחד.
גם עכשיו יש כאלה שאומרים לי שאני עוברת את גיל ההתבגרות. זכותם לחשוב כך. הם עסוקים באבחון וחלוקה למגירות כמו רוב העולם. אני רואה זאת כזכות לעבור בגיל 62 תהליך שכזה. הלוואי על כולנו, בגיל של מחלות, מוות וצער, לגלות בתוכנו כוחות נפש, לזהות אותם ולהתחבר אליהם.
“על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל”.
חג שמח! אף פעם לא מאוחר!
