בזיכרונות ילדותי ההכנות לקראת הפסח היו קדחתניות. כל הבילוי שלנו היה סביב עזרה בניקיונות או פשוט במשחקים בחצר, שלא נסתובב להורים בין הרגליים בתקופה כל כך מלחיצה. ולנו במשפחה היו מאורעות שלפני הפסח.
בעידן התמימות שלי האמנתי שכל האסונות הפוקדים את המשפחה בתקופה הזו קשורים לאלוהים. אני לא זוכרת בדיוק את סדר המאורעות, אבל זוכרת את מהותן: סבתא בבית חולים בגלל לחץ דם גבוה, סבא שעבר תאונת דרכים כהולך רגל מול אופניים, אבא שנתפס לו הגב, וכמובן אני, שפעם אחת פתחתי את הסנטר ופעם אחת הקרסול שלי התנגש בממטרה כששיחקתי כדורגל.
אחת החוויות הזכורות לי בהכנות לחג הוא טקס קילוף הארטישוק. חברתי ואני עזרנו לאימא שלה לקלף ארגזי ארטישוק לפני בישול. תוך כדי קילוף למדתי שאם אוכלים ארטישוק, השיניים משחירות וכל הפה נראה כמו לוע של שטן. כשנכנסתי הביתה, אימא שלי נכנסה להיסטריה למראה הפה שלי והייתה בטוחה שצריך לרוץ איתי לרופא.
בשנה שפתחתי את הסנטר חיכיתי אצל השכנה ממול שש שעות עם מגבת מלאה דם שאבא שלי יחזור מהעבודה וייקח אותי לקופת חולים. אימא התמוטטה כשכבר הייתי חבושה ואחרי תפרים. את הקרסול הפגוע הסתרתי כל הסדר. היו לי כאבי תופת, וכשעזרתי לפנות שולחן, דילגתי בכל מיני צעדי ריקוד להסתיר את זה. בסוף הערב, כששכבתי במיטה, בא אבא שלי עם ממחטה ספוגה בחומץ ומגבת, אמר לי בלחש להרים את הקרסול, שהיה מאוד נפוח ועטף לי את הרגל. למחרת לקח אותי על הכתפיים למרפאה התורנית מוקדם בבוקר לפני שאימא פקחה את העיניים. חזרנו עם אבחון לנקע חמור.
ליל הסדר שלי כלל רק שישה אנשים, סבא סבתא, הדוד הצעיר שלי, ההורים שלי ואני. היה פער גילים גדול בין אימא שלי לאחיה. הוא נולד אחרי המלחמה. כל החיים שלנו היו כרוכים בסיפורים של לפני ואחרי. סבתא שלי איבדה בן שהיה רק ילד ואת בעלה, שהיה האבא של אימא שלי. אחרי המלחמה התחתנה עם מי שהיה לי לסבא. הוא איבד אישה ושישה ילדים. יחד הביאו לעולם את רובי הדוד שלי, שהיה לי יותר כמו אח בוגר, ועיניי היו נשואות אליו בהערצה. באותו בניין גר אח של אבא שלי, אשתו ושני בני הדודים שלי. עד היום אני לא מבינה למה ארבעתם חגגו את הסדר לבד.
הגדת פסח עם הנכד הבכור של יהודית ואילן גילאוןסדר פסח היה עגום מאוד. בהגדה קראנו עד הארוחה. אני לא אשכח שרובי הביא בשנה כשהתגייס הגדה לשעת חירום מהצבא, וסבא שלי לא הבין איך הגענו לארוחה כל כך מהר. זה היה סדר פסח היחיד שבו אני זוכרת קולות של צחוק בבית. כי בין ארבע הקושיות, שתמיד אני שאלתי, לבין דיינו, שאימא שלי התלהבה, והסיום של אחד מי יודע – היו דמעות ורבה עצב. כי בזמן שבדירות של השכנים קולות צהלה וזמירות, צחוקים ורעש של כלים, אצלנו העלו זיכרונות. אני שנאתי את הערב הזה וכל כך קנאתי בשכנים.
כשהתבגרתי והקמתי משפחה, כשאלוהים הפסיק להיות חלק מהסדר העולמי שלי, כשהניקיונות לחג לא משמעותיים, כשהבנתי שהפציעות שלי בילדות, התאונות והמחלות הן לא אצבע אלוהים, אלא משהו שמאפיין את התקופה, של הלחץ הנפשי שעבר על המשפחה שלי ותסמונת הילדים בחופשה ללא השגחה.
ככל שהתבגרתי והשבט גדל הפך ליל הסדר לערב של שמחה ושירה. גדל מספר האורחים, החברים או קרובי המשפחה. הקמנו לנו מסורת משלנו: כמה שיותר רועש ושמח, הרי זה משובח. מה שנשאר מהעבר, כל עוד אני מכינה את ארוחת הסדר, אלו הגעפילטע פיש, הקניידלך, החזרת והחרוסת, שלמדתי להכין מסבתא ואימא – טעמים של מסורת משפחתית.
