בתחילת השבוע הלך לעולמו האדמו”ר מקאליב — הרב מנחם מנדל טאוב. האדמו”ר מקאליב הוא אחד מהאדמורים ששרדו את השואה ומסמל אולי יותר מכולם את הנרטיב החרדי של שואת העם היהודי. פטירתו בשיבה טובה (בגיל 96) סמוך ליום השואה, יש בה יותר מאשר סגירת מעגל. בעוד שבנרטיב הישראלי הציוני נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בתאריך שבו התרחש גטו מרד ורשה כדי להתנער מסמל ההליכה כצאן לטבח, יום השואה החרדי נקבע לעשרה בטבת בחיבור ישיר לחורבן העם היהודי בתקופה שלפני הגלות הראשונה.
בשני הנרטיבים מדברים על גבורה. בשניהם ישנה התייחסות לגבורת הגוף ולגבורת הרוח, אך האידיאולוגיה שונה לחלוטין. שומרי התורה והמצוות מדברים על העוז והגבורה בשמירת המצוות בתוך תנאי המחנות המחרידים, על שמירת הצלם האלוקי גם בתוך הגיהינום והסבל הבלתי יתואר — נרטיב שהוביל להיווצרות החרדיות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. הציונות מדברת על גבורת הרוח וההתקוממות האקטיבית גם כשהיה ברור שאין לה סיכוי מול המערכת הנאצית האדירה, נרטיב שתרם רבות ללא ספק להצלחת המפעל הציוני.
כילדה חרדית, הכרתי את הנרטיב החרדי בלבד. איפשהו לקראת שנות ה—20 לחיי התוועדתי לראשונה לביטוי “כצאן לטבח” בהקשר של שורדי השואה. זה היה שוק מוחלט. הייתי נדהמת ונרעשת, לא הבנתי איך ניתן בכלל להעלות על הדעת מחשבה כזו. זה היה נשמע לי האשמת קורבן קלאסית.
מהעבר השני ברור לי ששאלת “איפה אלוהים היה בשואה?” מטרידה את הלא מאמינים (וגם את המאמינים) לפחות באותה המידה. ואם נתנתק לרגע מהסטרוקטורה של דתיים וחילוניים ונסתכל בפרדיגמה אחרת של ימין ושמאל גם כאן יש שני סיפורים: האחד מדבר על “לעולם לא עוד”, השני מדבר על החמלה המחויבת אצלנו כלפי האחר הסובל בגלל הסבל הנורא שעברנו.
ככל שעוברות השנים, הנרטיבים מתקהים. ההצלחה הכבירה של מפעל ההתיישבות הציונית מחד והגידול הדמוגרפי החרדי מאידך כבר לא נזקקים לסיפורי גבורה הירואיים, הם עומדים כבר בזכות עצמם. וכל הנרטיבים מתכנסים לכיוון אחד — הוקרת השורדים שעדיין איתנו והמלחמה הקריטית ביותר באויב השיכחה.
כיום חיים בישראל כ-212 אלף ניצולי שואה. מספר זה כולל גם את ניצולי השואה מארצות האיסלאם, שעד לפני כמה שנים לא הוכרו כניצולים. אירועי “זיכרון בסלון” הפכו לחלק בלתי נפרד מהטקסים הישראליים המקובלים ביום השואה — הבנה שאנחנו חייבים למצק את הזיכרון ולהעמיק אותו לפני שהעדויות החיות ייעלמו. גם אם נשכח ונוריד את זיכרון השואה מסדר היום הציבורי, אין ספק שההשפעה שלה על מי שאנחנו כולנו היום היא עצומה לאין שיעור.
האדמור מקאליב. צילום דניאל בר און
