“אנחנו בסדר”. משפט שאמרתי כל כך הרבה פעמים ביום ראשון בערב אחרי שרקטה נפלה בחצר הבניין שלידינו. אנחנו בסדר גמור, ישנו רסיס במרפסת, אבל אנחנו בסך הכול בסדר. מחבקים אחד את השני, מוודאים שהילדים מדברים ומתקשרים, מחבקים אותם כדי להרגיש דופק.
ניסיתי להסביר את החוויה בכל עשרות הטלפונים וההודעות שקיבלנו ולא מצאתי הסבר אחר חוץ מ: היינו בממ”ד, שמענו בום חזק, ואז הבנו שמשהו נפל ממש קרוב אלינו. אין דרך אחרת לתאר את זה.
אין דרך להסביר את הקפיצה הקטנה הזו בלב והבכי ההיסטרי המבוהל של בת ה-12, שבדרך כלל היא בוגרת כל כך. אין דרך אחרת לתאר את ההתכווצות ואת הגוף הקשיח של המתבגרת בת ה-14 כשה”בום” מרעיד את הממ”ד. אי אפשר להסביר כמה כוח ונואשות יש בקריאת פרק התהילים כשרצף האזעקות נמשך ונמשך, ונראה שלא ייגמר.
וחוץ מזה, אין לנו זכות בכלל להתלונן. הרי יש ילדים בעוטף עזה שכבר שנים רגילים למציאות ההזויה הזו, שראו לא פעם ולא פעם את ה”לבן בעין” של הטיל. העיקר שכולנו בסדר.
למחרת בבוקר כבר הייתה הפסקת אש. תמוהה ומוזרה ובעיקר ממהרת מדי, כאילו לא נהרג פה רק אתמול בלילה מישהו. כאילו אין חור ענק בכביש ליד הבית. הלכתי למרפסת כדי לבדוק שלא דמיינתי. הרסיס עדיין היה שם, והזכוכית מנופצת.
כל המילים שאמורות להיאמר נעלמו. אין איך לספר את הסיפור הקטן והלא משמעותי הזה שגרם לכל המשפחה שלנו להתכווץ פנימה. שמקפיץ אותנו קצת יותר ממה שהיה קודם, מכל רעש של אופנוע. ובתוך כל המהומה השקטה הזו עדיין אין לנו מושג מה באמת היה. ארבעה אנשים נהרגו ועשרות נפגעו, זה היה מבצע? הייתה מלחמה? אולי מדובר רק ב”סבב”?
חובקנו על ידי כל עם ישראל, הוזמנו באהבה ובלב מתרחב להתארח אצל אנשים זרים לגמרי, אבל ממשלת ישראל עדיין לא עדכנה אותנו למה נהרגו אנשים, ומה עושה מדינה ריבונית כשהיא מותקפת בטילים על ידי אויביה.
תסכול העיקרי הוא הידיעה הברורה שבקרוב ממש יהיה “סבב” נוסף. בקרוב ממש נשמע שוב אזעקות, תמונות של ילדים קטנים מתגוננים בשטח הפתוח.
רק תנו לנו לעבור את האירוויזיון, כי מה זה עוד כמה ילדים שחזרו להרטיב בלילות. ולתפארת מדינת ישראל.