רינת רואס בת 20 מאשדוד נאנסה ונרצחה בלילה שבין 31 במאי ו-1 ביוני 2005. גופתה נמצאה למחרת היום באתר בניה, ברחוב העצמאות בעיר, כ-200 מטר מביתה.
במשך שנים הפרשה הנוראה נותרה בגדר תעלומה ולא נתנה מנוח למשפחה הכואבת. רק בשנת 2014 נתפס החשוד במעשה, בילאל שאכר, במקרה, עקב התאמה לדי.אן.איי שנמצא בזירה.
הנאשם, בילאל שאכר, מובא להארכת מעצר בבית המשפט באשקלון, יולי 2014. צילום: אילן אסייג
לבית המשפט צפויים להגיע היום ההורים, ז'קלין וקותי ובני משפחה נוספים.
ז'קלין וקותי רואס בפתיחת המקצה לזכרה של רינת במרוץ אשדוד לפני שנתיים וחצי. צילום: פבל טולצ'ינסקי
את המדינה מייצגת במשפט ראשת שלוחת לכיש בפרקליטות מחוז דרום, עו"ד טל אדיר כהן. מנגד, את הנאשם מייצג עו"ד אביגדור פלדמן.
הרצח של רינת רואס הוא בבחינת פצע מדמם ופתוח, קודם וראשית לכל עבור משפחתה, אבל גם בראיה הכוללת, בהקשר הציבורי הרחב יותר. ספק אם יש מישהו באשדוד שלא מכיר את הסיפור. גם מחוצה לעיר, הוא הפך למוכר בתור אחד מתיקי הרצח הקשים, האכזריים והבלתי פתורים.
בשעתו, מייד לאחר הרצח ובמידה מסוימת, בעקבות הטלת צו איסור פרסום מצד המשטרה, שתוקפו הוארך שוב ושוב, עוד נפוצו שמועות סביב נסיבות האירוע. ולא שהיה צריך להוסיף כי הרצח היה אכזרי ונורא כמובן, אבל הסקרנות של בני האדם, במידה רבה גם המציצנות, שיוו לפשע הנתעב מימדים כמעט דימיוניים.
הנסיבות הבסיסיות: בחורה צעירה שעושה את דרכה בלילה לכיוון ביתה, מותקפת ונגררת למקום מבודד, נאנסת ונחנקת למוות, הביאו גם לפחד ממשי בעיר. פתאום, תחושת הביטחון האישי ספגה מהלומה קשה. אנשים, בעיקר בני נוער וצעירים, פחדו להסתובב בחוץ. הסביבה כבר לא הייתה בטוחה כבעבר.
"לפני תשע שנים איבדנו את היקר לנו מכל", אמרה האם ז'קלין, לאחר מעצרו של שאכר בקיץ 2014. "בתנו היקרה רינת נקטפה בדמי ימיה. בן בליעל, שפל ונתעב, ארב לה עשרות מטרים מהבית, תקף אותה, התעלל בה ורצח אותה באכזריות…הרס משפחה שלמה… היום אנחנו נלחמים את המלחמה של רינת שלנו, היא נאבקה במפלצת ומבטיחים שלא ננוח ולא נשתוק עד שהרוצח האכזרי הזה יתן את הדין בחומרה רבה. רינת שלי היא נלחמה בכל כוחה ובזכות מאבקה יש את הדי.אנ.איי של הרוצח. אם לא היה די.אנ.איי הוא היה ממשיך להסתובב חופשי", הוסיפה.
רואס בת ה-20 במותה, הייתה הבכורה במשפחתה עם אחות ואח. היא גדלה בבית דתי ולמדה באולפנא בעיר. זמן קצר קודם מותה, סיימה את השירות הלאומי שלה אותו עשתה בבית החולים קפלן. היא הספיקה לעבוד כמה ימים בחנות בתל אביב.
בחזרה למאורעות אותה יממה גורלית: ב-31 במאי 2005 רינת רואס חזרה מיום עבודה. היא נסעה במכוניתו של המנהל שלה שגר אף הוא באשדוד והוא הוריד אותה באחד הצמתים ליד רובע הסיטי. משם החלה לצעוד ברגל. השעה הייתה בסביבות אחת-עשרה בלילה. היא התקדמה דרך רחוב העצמאות, שבה נמצא ביתה. אולם היא לא הגיעה הביתה.
אימה, ז'קלין, לא הבינה מה קרה לביתה האחראית והחלה לנסות להשיגה. אך ללא הצלחה. היא פנתה לחברות – ללא הועיל. במשפחה החליטו לפנות למשטרת אשדוד ולהתחיל בחיפושים עצמאיים. המשטרה הצטרפה רק מאוחר יותר.
ב-1 ביוני בערך בארבע אחרי הצהריים גילו אותה מכריה של רואס באתר בניה, ברחוב בעצמאות, כ-300 מטרים לפני הבית. היא הייתה בתוך שיח, ללא רוח חיים, מעורטלת.
כוחות גדולים של משטרה זרמו למקום וסגרו את הזירה מכל הכיוונים. אנשי המעבדה לזיהוי פלילי אספו ראיות ולמקום הגיע גם פרופ' יהודה היס, מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר. רואס נאנסה ונחנקה למוות. בשלושה מקומות על גופה של המנוחה נמצא רוק של הרוצח והוא נשלח למעבדה והופק ממנו די.אנ.איי.
למחרת בשש בבוקר, אחרי שהמשטרה כבר לא הייתה במקום ובלא שהדבר תואם עימה, עלה טרקטור על השטח וביצע שם עבודות, כולל גדיעת השיח שבתוכו נמצאה הגופה. עובדה זאת לא הייתה ידועה לציבור במשך שנים והשבוע ציין חוקר המשטרה בדיון הארכת המעצר בבית המשפט שהטרקטור היה שייך לעירייה ולא ברור מדוע הוא עבד שם.
במרחב לכיש החליטו להקים צוות חקירה מיוחד (צח"מ) ובראשו הועמד רפ"ק שלמה קורצוייל. זה היה רק הצוות הראשון מבין כמה. השוטרים פשטו על אתרי הבניה סביב זירת הרצח, חקרו ותשאלו עובדים, מנהלים וקבלנים. נלקחו דגימות די.אנ.איי מכאלף איש כדי להשוותן לדי.אנ.איי שנמצא בזירה. נעשו פעולות רבות והושקעו משאבים בהיקפים גדולים מאוד אבל לא הושגה פריצת דרך.
ככל שהזמן עבר במשטרה היו פחות אופטימיים שיגיעו לרוצח או לרוצחים. אחת ההשערות הייתה שיתכן ומדובר בפועל בניין ממדינה זרה שכבר הספיק לחזור לארץ מוצאו. החקירה הפכה לפחות אינטנסיבית לאחר שמוצו כל הכיוונים שנלקחו בחשבון. עם הקמתה של היחידה המרכזית של מרחב לכיש, הועבר התיק אליה.
לאורך השנים שמרו מפקדי התחנה, הימ"ר וראשי צוות החקירה על קשר עם משפחת רואס. בדרך כלל לא הייתה להם שום בשורה חדשה. החקירה הגיעה למבוי סתום והתקווה העיקרית שנותרה הייתה לחכות לטעות של הרוצח או הרוצחים. בדיעבד, זה פחות או יותר מה שקרה.
רק לאחר שנעצר, התברר למשטרה ששאכר עבד כפועל בניין אצל אחד הקבלנים שעבדו בסביבות זירת הרצח ויום או יומיים למחרת, לקח את הרגליים ועזב.
