כל יום אני מתפעלת מחדש מפלאי הטכנולוגיה. נולדתי בתקופה מדהימה, אין יום שלא מגלים עוד ועוד תגליות טכנולוגיות שמשנות את חיינו. הרובוטים מסרטי המדע הבדיוני חיים ממש בקרבנו.
אז נכון שאין לי משרת רובוט שמעיר אותי בבוקר עם ניחוחות קפה, בגדים מגוהצים ומוכנים, אבל יש כבר שואב אבק שמסתובב חופשי בבית, מין חיית מחמד ללא נשמה שמנקה את מה שחיית המחמד הנושמת משאירה על השטיח.
בילדותי זכיתי לראות את המעבר מארגז קרח למקרר חשמלי, את המעבר מהרדיו לטלוויזיה ואת המעבר מהצמדת שפופרת עץ לבטני ההריונית לאולטראסאונד כדי לשמוע את הדופק של העובר.
נוסטלגיה בעיניי היא עניין רגשני, אני אוהבת להיזכר, מרגישה אפילו חלק ממאורעות היסטוריים בעצמי, אבל בהחלט לא מתרפקת על העבר. הזיכרון שלי לא סלקטיבי, ולכן גם את הרע שהיה אני לא מוחקת, מחפשת לראות תמיד את חצי הכוס המלאה. ואם יש משהו ששנוא עליי, זה התרפקות על הגיל, כי כשאני חושבת על הקמטים וצביעת שיער השיבה היום, לעומת נעוריי, אני חושבת גם על השגרה המשעבדת של ילדים קטנים, ריצות בין עבודה, הסעות לחוגים, כאבי אוזניים, עבודה ומשכנתא. וגם אז נהניתי ממה שהחיים נתנו. היום עם כאבי הברכיים ובעיית הראייה יש לי המון חופש, אני בוחרת מתי להשתעבד ומתי לברוח. מתי לטפל בנכדים או מתי לשבת עם חברות על כוס קפה. ההגדרה שלי לחופש היא האפשרות לנסוע לשדה התעופה עם דרכון, טלפון וכרטיס אשראי, לבחור יעד נסיעה, לקנות כרטיס ולהודיע שנסעתי. מעולם עוד לא ניסיתי את זה, אבל עצם האפשרות הקיימת היא החירות האישית שלי.
השינויים הטכנולוגיים גם מאפשרים הקלות בחיים. הרובוט שואב את השטיח, לשבת מול המחשב, להזמין ONLINE מזון. דברי לבוש וספרים מכל העולם. ובכל זאת, את רוב הקניות אנחנו עדיין עושים פיזית. משהו במגע האנושי וביציאה למרחב עושה לנו טוב. דרך המחשב והיישומונים של הטלפון אנחנו מתוודאים למופעים, למוצרים ולכל מיני שירותים. אין ספק שזה מקל מאוד את החיים.
אני מאוד משתדלת להתקדם עם הזמן. מתפעלת אפליקציה ברכבת, מגיעה ליעד אוספת את הזמנת הארוחה וממשיכה הביתה. יושבת מול המחשב, בודקת את החשבונות החודשיים, כותבת לבנקאי, מעבירה כסף, בלי תור ובלי עצבים. אבל תמיד יש מקרה שההכוונה האוטומטית לא עונה עליו. ישנם אותם מקרים שקול אנושי ומוכר עדיף על האוטומציה. והשאלה היא תמיד איך למצוא את האיזון המתאים.
\החברות המשווקות מבחינתן מצאו איזון. כשהן חפצות בכספנו, המענה האנושי רך ועדין, מבטיח ומרענן. כמעט כל פעם אני מקבלת הבטחה שזה שימכור לי את השירות יהיה המלווה האישי שלי. רק שארכוש את השירות אצל זה שמציע. למשל כשעשיתי השוואות בין חברות הביטוח, הראשון שבדקתי איתו את התנאים היה זה שחיזר אחריי, כמו פעם, אותה שיטת היצמדות ואותה שיטת מכירה.
כמו שוקה מהפרסומת. הדמות נלעגת על חוסר התקדמות ויעילות. מוכרחה לציין שזאת אחת מהפרסומות הטובות ביותר שהיו על המסך, זה הפך ממש לקאלט. גם המונח נתפס, שוקה סוכן הביטוח מיותר, חברת הביטוח חוסכת שכר ואנחנו מרוויחים. אני מוצאת שזהו שקר גס, כי יש מקרים שבהם עדיף לממן סוכן ולא ליפול בין הכיסאות.
הסיפור שלי הוא קטן, אחד מ—1,000. גם אין סיבה שאנצל את השורות האלה לטובת טיפול בבעיות פרטיות. אבל את התחושה שלי אני חייבת להעביר. נתחיל מהעובדה הפשוטה, לכל מי שיש חסמים בתחום הטכנולוגיה, אז כמו שקונים שירות של טכנאי, כך כדאי שיהיה גם סוכן. אבל גם מי שמוכן להיות חלק מהעולם הדיגיטלי. תאמינו לי, בחיי שאני מאוד משתדלת ולרוב אף מצליחה. הבנק שלי ללא סניף. הכול דרך המחשב, אבל לפחות הם למדו שגם אם הפקיד יושב בבית בגופייה, מספר הטלפון שלי מנווט אליו. הוא מכיר אותי בשם ופונה אליי באופן אישי.
חברת הביטוח שפיטרה את שוקה, כי הוא מיושן ולא יעיל, לא מבינה שהשירות שלה חייב להיות אישי. כי מי שעבר תאונה, לא יכול לשמוע בצורה יבשה את הטקסט הקבוע: “מקווה שאת מרגישה טוב” או לקרוא בכל מייל שמגיע את הטקסט “חשוב לנו לשתף אותך בכל עדכון בנוגע לביטוח שלך בחברתנו. בהמשך המייל ניתן לצפות במידע בנושא…” ומצד שני, לשמוע כל הזמן "אילן שלום רב!", למרות שאני הייתי ברכב בזמן התאונה. העבודה היא מולי, הוא רק בעל הפוליסה. לא רק ששוקה היה יודע את זה, הוא היה שואל ומתעניין מה בדיוק קרה, מייצג את האינטרסים שלי או לפחות מנסה, כי הוא יודע ששנה הבאה אבחר בסוכן אחר וגם אספר לכל חבריי למה.
בביטוח ישיר פיטרו את הסוכן. כל בוקר מגיעים לעבודה בחורות ובחורים צעירים, הבונוסים שלהם הם כנראה לפי מספר הפניות שעליהם הם עונים. אחרת, אני לא מבינה למה המייל או מספר הטלפון שלי לא יהיו מנותבים מראש למי שמכיר את הבעיה. כשכבר חיברו אותי למישהי ספציפי עברו יותר מחודשיים. כשבזמן הזה אני רצתי להביא את הסרט מהמוקד העירוני שמוכיח שהצד השני הוא עבריין תנועה. והסוף הוא גם ההתחלה. שאם ארצה להוכיח צדקתי, אז אצטרך לתבוע בעצמי. נכנעתי, הפעלתי את הביטוח. ואולי אחרי ארבעה חודשי ייסורים אניח לנושא. שנה הבאה אני הולכת לשוקה.
