זמן שאול

טל פיטל. לפני כשנתיים ביקש שנשלח לו אנרגיות. ביקש באמצעות הפייסבוק. את האנרגיות שלחנו באמצעות הלב. באוויר, ביבשה ובים. העיקר שיגיעו.

הכרתי אותו 20 שנה לפני כן. אני סטודנטית צעירה במכללת ספיר במחלקה לתקשורת, הוא בשנה האחרונה ללימודיו באותה מחלקה. אני מבוהלת ובודדה, הוא מלא ביטחון וחמלה. בכמה ימים העניק לי חברות קצרה ותמציתית, הניח מדרגה תחת רגליי, מדרגה שעזרה לי להגיע לגובה העיניים של החיים שם. ואחר כך נתן לי את ברכת הדרך.

זכרתי לו את זה כל השנים. ואז הודעה בפייסבוק גילתה לי שהוא חולה. ומבקש אנרגיות. שלחתי לו הודעה בפרטי. הוא לא זכר אותי. “זה לא משנה את תפקידך בסיפור חיי. קצר ומשמעותי”, עניתי לו בחזרה. ורציתי להוקיר לו תודה. אז כתבתי לו. כל פעם משהו. מילים כתובות הן דרך טובה לשלוח אנרגיות, חשבתי לעצמי.

הסיפור הראשון ששלחתי אליו היה על שרה, בכדי שתהיה עבורו השראה — אדם שלא נכנע, לא מוותר ונלחם על החיים. אחר כך כתבתי לו עוד.

כנראה זה לא הספיק. מחלת הסרטן לא חסה עליו. הוא נכנע לה כמה חודשים לאחר מכן.

אלה קטעים מהסיפור ששלחתי לטל:

הסיפור האופטימי שלי — מס' 1

שרה היא סוכנת המכירות הכי ותיקה בעיתון בו עבדנו יחד. היא גם הכי מנוסה ומביאה את העסקאות הטובות ביותר. אישה חזקה, בלבוסטית אמיתית, אישה מצחיקה ומלאת שמחת חיים. היינו חברות, כשעובדים עם מישהי שמונה שנים יחד נוצרת מערכת יחסים. ובין שתינו היא הייתה טובה. אני אוהבת את שרה. נראה לי שגם היא אותי. ולמרות שלדעתי היא חושבת שאני קצת “אשכנזייה”, יש לי ההרגשה שניצחתי בזכות ה”בנישו” שמותקן על שמי.

אפילו זכיתי לקבל ממנה, ככה סתם בבוקר אחד במערכת, צעיף כתום ארוך-ארוך, לגמרי לטעמי. אותה זה הצחיק שהצעיף ארוך ובדיוק מתאים לי כי אני “ג’ירפה”, וכשראתה אותו הייתה חייבת לקנות לי אותו כי “מיד חשבתי שזה תפור עלייך”.

טלפון אחד בלתי צפוי מספר לי: “גילו לשרה את המחלה”. “מה? מה? מה?” אני עונה לתוך האפרכסת. ואז גם “איך? מה? מתי?” ואז חושבת שזה בלתי אפשרי, כי ראיתי אותה רק לפני שבוע, והיא הייתה היא. שמחה. פורחת. מצחיקה. קוראת לי בקולי קולות “צוואר בקבוק” שזהו הצירוף שתמיד הייתי משתמשת בו בימי רביעי כשהייתה נכנסת אליי למשרד בזמן שערכתי תכנים רבים מדי בזמן קצר מדי.

אבל זה נכון. היא חולה. והיא נלחמת. ומנצחת את המחלה.

אבל כעבור מספר חודשים המחלה חוזרת. תוקפת אותה שוב במלוא הכוח. והיא שוב לא מוותרת. עוברת השתלת מח עצם,ויוצאת מזה בפעם השנייה.

פגשתי בה מאז מספר פעמים. אישה מעוררת השראה. היא אוהבת את החיים, והחיים — נראה שהם גם אוהבים אותה. היא חיה ובועטת ונהנית מכל רגע.

אצלנו אומרים תודה לאל. וגם עד 120.

מוגש כהשראה להתפתחות חייך העתידיים. כך סיימתי את הסיפור ששלחתי לטל.

ביום שבת האחרונה שרה’לה גם עזבה אותנו. ולקחה איתה את הצחוק הגדול שלה, עם האופטימיות, עם הכוח האדיר שתמיד הפגינה. בגיל 50. השאירה כאן את הרוח החזקה והמיוחדת שלה לנצח נצחים.

טל פיטל היה במאי, הוא תיעד את תהליך ההתמודדות שלו בסרטים. בסרטו הרביעי והאחרון, אותו לא הספיק לסיים לערוך, הוא דיבר על זמן.

“חזקים מכל הלוחמים הם זמן וסבלנות. חמש דקות מספיקות לי כדי לחלום על חיים שלמים.

כזה יחסי הוא הזמן.

והרי לכולנו יש את הזמן,

כל אחד ומה שהוא מחליט לעשות איתו:

זמן לאהוב

זמן לאכול

זמן לטייל

זמן ליצור

זמן לבזבז

זמן לשרוף על כלום

זמן להתעורר ולהבין

שהזמן הוא יקר.

והעכשיו הוא העיקר.

ובעיקר בזמן שיש לי אני בוחר לאהוב גם אם הזמן הזה יהיה קצר”.