חיטוט במקור הביטוי “הישראלי המכוער” מוביל אותנו אל שנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא הושאל, כמו חלקים רבים בתרבות הישראלית, מהתרבות האמריקאית. הביטוי מדבר על התנהגויות ישראליות שליליות אופייניות, כמו עקיפה בתורים, השלכת פסולת במקומות ציבוריים, נהיגה פרועה ומזג חם.
חדשים לבקרים אנחנו שומעים על קבוצה או יחידים תחת הכותרת “הישראלי המכוער”. בסוף שבוע שעבר ותחילת השבוע הזה שמענו על בריונים שהשליכו כיסאות פלסטיק על מאבטחים בפארק מים. מנהל פארק המים עלה לשידור וציין שהתקיפות האלו לא חריגות בכלל, הן קורות בכל סוף שבוע. עובדי האתר נערכים בכל פעם מחדש, וכבר רגילים לתפקד מול התנהגויות כאלו. הפעם פשוט היה מישהו עם מצלמה ביד, בפעמים האחרות זה קורה ונגמר.
את אותן תכונות בדיוק של ישראליות מכוערת אנחנו מציינים פעמים רבות כמקור לגאווה לאומית. בסרטון שהוציא לקראת יום העצמאות ה—71 למדינת ישראל אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: “בזכות היצירתיות, החוכמה והתעוזה, וכן, גם בזכות החוצפה הזאת, הגענו לירח. ועם החוצפה הזו עוד ננחת שם”.
אין לאף אחד ספק שאלו שני הצדדים של התכונה הכי ישראלית שיש — החוצפה. התעוזה לדרוש לעצמך גם מה שלא מגיע לך. לקפוץ מעל הפופיק. לומר לעצמנו בשקט: ננסה, מקסימום נצליח.
כשאני יוצאת לטיולים באירופה, אני נמלאת שלווה אמיתית ומוזרה. פתאום תור הוא תור, אף אחד לא יעקוף אותך אם תמצמץ לרגע. אף אחד לא מנסה להתפרץ לנתיב שלך, כל שכן בלי לאותת. אתה חוצה את הכביש במעבר חציה, אין לך צפירות זירוז מהנהגים העוצרים.
הישראלי המכוער לא מאופיין עדתית, הוא היה כאן עוד לפני קום המדינה ויוחס למייסדיה שעלו ממזרח אירופה. דמות הצבר עז המצח, החסון, העשוי ללא חת. הוא התערבב בנגיעות צפון—אפריקאיות וסחבקיות מזרחית, ערבל את כולם בכור היתוך שבו הודגשה החוצפה בכל מוצא, וכך יצאנו אנחנו, הישראליים הקולניים בחדר האוכל במלון. הממתינים הקפוצים בתור שמזהים איך אפשר לעקוף ומתבאסים רוב הזמן שעקפו אותנו.
אפשר בכלל להפריד? אפשר להעביר את הטון המורכב הזה בחינוך הצעירים? לומר להם: עד כאן מצופה מכם להיות חוצפנים ומעזים, ומכאן ואילך תרשמו לדיראון עולם בספר תולדות טיסת השוקולד.
אפשר לבוא בטענות לצעירים שתקפו את המאבטחים שפינו אותם מן המתחם הסגור שלא נכלל בכרטיס שעליו שילמו? הרי באותה חוצפה ישראלית קרא בן גוריון “או”ם שמום”. באותה חוצפה נבנתה המדינה כולה, עליה היא קיימת.
נראה שהאיזון בין הטוב והרע, כמו בכל דבר, הוא מידת הצניעות, או כמו המשנה בפרקי אבות שאומרת: “לא עלייך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה”.
גם החוצפה צריכה צניעות. גם בה ההבדל בין תהילת עולם לעמוד הקלון הוא תפיסת הגודל הטבעי, גם בקפיצה לגובה.