יש ז’אנר שלם של בדיחות המתחילות בשלושה סוגי אנשים הנפגשים ועל דינמיקה משעשעת ביניהם בעקבות פערי התרבות. מה שקרה ביום חמישי שעבר נשמע כמו התחלה של בדיחה. חרדים וחילונים נפגשו כדי לדבר על סוגיות בוערות מהחיים בשכונה מעורבת. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל למציאות הזו מצטרפים כמעט בכל יום מעגלים נוספים של אנשים.
זה קרה בעקבות מיזם של קרן רוטשילד ואוניברסיטת בן גוריון. במסגרת המיזם מתקבצים בחדר אחד ייצוגים מגוונים של ארבעת “השבטים” שעליהם דיבר הנשיא ראובן ריבלין לפני כשלוש שנים. בנאומו הציב הנשיא ריבלין מראה בפני הציבור הישראלי, וטען שהשבט החילוני “הלבן” שהקים את המדינה ושלט בה שנים רבות עומד להתחלף בהגמוניה אחרת. במקום רוב גדול וקבוצות מיעוט, אוכלוסיית ישראל בעוד כ-20 שנה תהיה מורכבת מארבעה שבטים מרכזיים: חרדים, דתיים, ערבים וחילונים.
הנאום הזה עורר דיונים רבים. הוא הזמין ויכוחים אינסופיים, טענות על חוסר ייצוג של שבטים נוספים (מסורתיים לדוגמה) וגם חרדה על אובדן הסיפור הגדול וחלוקת המרחב הציבורי עם הקבוצות הלא ציוניות.
אפשר להתווכח איתו, לבקר את נקודת המוצא שלו, אך דבר אחד ברור — בישראל היום יש לפחות ארבעה שבטים עיקריים, וכולם כאן כדי להישאר. אף אחד לא ייעלם.
בית המדרש החילוני חרדי פלוגתא באשדוד נבחר לשמש פלטפורמה ליוזמת הקרן למקום שבו השבט החילוני והשבט החרדי נפגשים, חברי תנועת אשדודים ופעילים בעמותת אוהל רבקה ושלום. בפועל התקבצנו לחדר אחד אנשים ונשים משני צידי המתרס, המתגוררים בשכונות מעורבות בעיר. הדיון בקבוצות נסב סביב הדברים הטובים והמאתגרים בשכונה מעורבת, אבל הוא גלש מהר מאוד משיח על הסממנים החיצוניים לדיון עומק על הרגשות הכמוסים והפחד מאובדן החירות וטשטוש הזהות.
כחרדית, בלט לי מאוד המסר שחזר על עצמו על ידי המשתתפים הלא חרדיים. מסר שאומר: אני נראה כך, אבל היהדות משמעותית לי מאוד. ויותר מכך — היהדות כפי שאני מגדיר אותה שונה מהיהדות על פי הגדרתך, אבל היא משמעותית מאוד.
ניסינו לחשוב על פתרונות לחיים בשכונות מעורבות, צעדים קטנים שיורידו את מפלס החרדה. זה הרגיש קצת מדי פעם שאנחנו מנומסים מדי בחדר הזה. פחד מאכזבה ומכך שנגלה שהפערים גדולים מדי ולא ניתנים לגישור. התאמצנו כל כך, באמת. לא רק טכנית להגיע, אלא בעיקר נפשית. פינינו לנו מקום בלב להקשיב לצד השני בלי שיפוטיות.
בסוף הערב האירוע נסגר בסבב תובנות קצר. עלתה כמיהה אמיתית לחזור למציאות של פעם, ולא רק מתוך אידיאליזציה רומנטית שאנחנו נוטים לייחס לעבר. אלא לחזור לפעם כשהדברים היו פשוטים. כשגרנו ביחד בלי שקראו לזה “שכונות מעורבות” אלא סתם “שכונה”. למציאות הזו שהייתה על אף ההתנגשויות הרבות שהיא הולידה, ואולי דווקא בגללן, כי רק אם קורית התנגשות, יכולה להיות סינתזה.
הנאום של הנשיא ריבלין ירד אל העם, ירד אל השטח, איפה שמתרחשים החיים עצמם. סיכמנו שבמפגש פלוגתא הבא, שיתקיים בספטמבר, נשאיר את הנימוס והכפפות בבית ונגיע כדי לריב ולהתגושש על צביון הטוב המשותף של הבית שלנו. ובעיקר כדי שתחילת “הבדיחה” על חרדי וחילוני לא תסתיים באסון.
