“זהו יום החופה שלכם”, קוראת לעברנו הילה מטרים ספורים ממקום הכינוס. יעקב ואני לא קשובים — יש בעיה עם האוטובוסים וצריך לברר לאן לעזאזל נעלם אחד מהם.
השעה 11:30, השמש עומדת במרכז השמים, מכוונת אליי את קרניה הטובות. הן התחילו איתי מצוין כמה דקות לפני, כשרק יצאתי מהמיזוג ברכב, אבל בינתיים אני רטובה ממש כאילו ברגע זה יצאתי מחגיגות המקווה שלי. אחרי דקות ארוכות ולחות נמצאת האבדה.
״אתם באוטובוס 1, אתם ב—2, אתם באוטובוס החום פה בהמשך, ואתם תמתינו רגע לאוטובוס שלכם״, כך יעקב ואני עומדים ומכוונים את התנועה יחד כשנחשולי הורים וילדים מתקדמים לעברנו בדרגה של דגל שחור בים.
אתי מתקדמת במהירות לכיווני. “את לאוטובוס החום — מס’ 3”, יורה אליה באוטומט. היא מסתכלת עליי. אנחנו צוחקות. אתי לא צריכה שאומר לה לאן ללכת, גם עבורה זהו יום חופתה.
זהו. היום מתנקזים כשמונה חודשים של תכנונים, התלבטויות, חישובים וישיבות לכדי רגע אחד. חגיגות מסיבת הסיום של כיתות ו’ בבית ספר נוף-ים.
הילדים בחולצות זהות ובמצב רוח תואם עולים לאוטובוס, אחריהם הוריהם. התכנון: טיול לירושלים עם רשימה מפורטת ומדויקת של לו”ז צפוף ודקדקני. “אתם כבר יצאתם?” שואלת אותי מרי המחנכת מעברו השני של הקו. היום הוועד הוא הזרוע המבצעת של המחנכות. גם אורנה בממתינה. “עכשיו יוצאים, אני רואה שהכיתה של שירלי כבר יוצאת”. מרגישה במבצע צבאי שתוכנן בקפידה, הפלאפונים משל היו מכשירי קשר, אנחנו מפקדיו.
כשכולם על האוטובוסים, לאחר תפילת הדרך מפיו של רפי אני מרשה לעצמי רגע לשחזר את הבוקר. אז מה היה לנו? ארגון בגדים, ארגון תיק, היסטריה בדבר אי היכולת של חנוך להכין כריכים, ההבנה שאין לבוגרת שלי ג׳ינס שהיא אוהבת, יציאה לקניון, קניית ג׳ינס, אינפורמציה נוספת בדבר זר לראש שאין לנו, קניית זר, קניית כריכים וטיסה בגובה נמוך לאוטובוסים. שממתינים.
מגיעים לירושלים. יורדים מהאוטובוסים, סופרים את הילדים. מלא ״שמע ישראל״ ו״השם ישמור״ נישאים באוויר — אלה החרדות שמציפות אותי. שוב.
״מעלית הזמן״ זאת חוויה שאני מצליחה להיות חלק ממנה. יש כיסאות שננעלים, הרצפה יורדת, ואין מצב שחברי הוועד כולל המחנכות מתעסקים במשהו אחר חוץ מליהנות.
בשעות שלאחר מכן אנחנו מגלים שזה מזל גדול שנתנו לעצמנו להיות חלק מהחוויה הזאת עם הילדים, כי במציאות המעלית היחידה שהייתה בזמן שלנו היא זאת שירדנו ועלינו בה ללא הפוגה בזמן שטיפלנו בכל מה שצריך לטפל. מסביב.
יוצאים לכיוון ״בית שמואל״, האולם בו מקיימים את טקס מסיבת הסיום. ״תהיו שם מאספים״, ״חסרה לנו ילדה״ — למרות שהתמהיל הוא הורה וילד בטיול—מסיבה הזה, עדיין משתחררים לאוויר מנטרות קבועות שנצרבו בשנים האחרונות בנסיבות דומות.
אחרי המתנה נכנסים לאולם ומתחיל הטקס. אחרי שעולים לבמה ומפתיעים את המחנכות, זה הקיו שלנו לצאת לראות אם הקייטרינג הגיע.
מצטרפת אל אתי ויעקב ומגלים ביחד את גודל הקטסטרופה. כמות האוכל שקיבלנו ביחס למה שהזמנו היא קטנה ומרגיזה.
טלפונים, צעקות ולחץ מחוץ לאולם שבו מתנהל טקס הסיום של ילדינו. בפעם שו׳2 או ו׳3 מופיעים, מישהו יוצא לעדכן שלא נפספס. המעברים חדים וקשים לעיכול — מכעס עמוק עוברים דרך דלת הקסמים לנחת והתרגשות.
רים עם הילדים, מצלמים. יחד עם מרבד ניידים מתחתנו.
מסתיים עוד קטע, ואנחנו בחוץ — כבר מבקשים שיוסיפו לנו כל מה שצריך, שיזיזו שולחנות, שירימו כורסאות ושיסדרו את השתיחה. ״אתי ומירב, מהר! הילדים על הבמה״, קוראים לנו מדי פעם. ״יעקב, מהר, עכשיו אתם״, קוראות לו כשיוצאות החוצה, מנסות להתגבר על צעקותיו של יעקב. הוא כועס, כך גם אנחנו, ובצדק.
כשהכול עומד ואנחנו מרוצים באופן יחסי, אנחנו נכנסים, מגלים שפספסנו כמה קטעים חשובים, מתבאסים ומתאוששים כשכולם עולים לשיר סיום מרגש.
יום חופתינו
אחרי שכולם אוכלים, יוצאים לכיוון "טיילת החומות". מיד לאחר מכן, לפני כניסתנו לכותל, ממתינים לנו תופים ושופרות. דגלי ישראל נישאים באוויר, וזה הזמן שלנו לחגוג. כולם רוקדים במעגלים או ביחידים, התופים הולמים בנפשנו, מייצרים התרגשות חדשה. השופרות מלחלחים את עינינו.
עוד רגע ואנחנו שוב בכובע הוועד. ״מרי, עכשיו טליתות?״, ואז ״רפי, איפה הטליתות?״ משתחררים שוב לאוויר.
הילדים חולפים תחתיהן, ברקע ״שבחי ירושלים את ה׳, הללי אלוהיך ציון״. ההתרגשות בשיא ״כי חיזק בריחי שערייך. ברך בנייך בקרבך. הללי, הללי אלוהייך ציון״.
שרה בקולי קולות. ולא אכפת לי עכשיו. עכשיו אנחנו כבר כמעט אחרי — חוגגים כפול שניים — פעם אחת את סיום כיתה ו׳ ופעם אחת את זה שהכול עבר בשלום. תודה לאל.
