כל משפט, כל מילה: הריאיון הראשון של חנן הראל

חנן הראל איננו מורגל לאור הזרקורים. זה היה ניכר ביום ראשון האחרון עת השיק שלושה ספרי ביכורים — ספר שירה אחד ושני ספרי ילדים. כשהסופרת ורדה גינזך, שהנחתה את הערב, פנתה אליו, הוא היה נבוך, לא מבין מה המהומה הגדולה. בסך הכול איגד שירים שכתב במשך שנים לכדי ספר וכתב עוד שני ספרי ילדים, כך יאמר לאחר מכן לעשרות החברים ובני המשפחה שגדשו את בית האמנים על שם אריה קלנג כדי לכבדו וליהנות מערב תרבותי שהוא הכוכב הראשי בו.

“לא כובשים את הקרקע מהאוויר אלא מלמטה”

הספרים שהשיק — “האגודל והחור בגרב” ו”סיפורה של נוצה” וספר השירה “בית לא עוזבים” — יצאו לאור באופן פרטי. ספרי הילדים מאוירים על ידי מאיירים מקצועיים, על עטיפת ספר השירה מופיע ציור שציירה מרים.
את הערב ליווה בפסנתר אופיר, נכדו של הראל, עילוי מוזיקלי בתחומו, והנוכחים נהנו מכמה קטעי נגינה שלו.

אחד הרגעים המרגשים בערב היה כשמרים הקריאה את שירו של חנן על אימו “ואת כבר לא היית”, שיר המספר את שיחות אימו בימיו העמוסים בעבודה בבית משפט, שלא אפשרו לו להתפנות אליה כפי שרצה. כשכבר התפנה, היא כבר לא הייתה. קטע זה העלה דמעות בעיני הנוכחים, כך גם בעיניו של הראל.

עוד רגע מרגש היה כאשר אביה של לימור רימוק ז”ל, אלי, עלה להקריא שיר שכתב הראל על בתו. רימוק נרצחה בידי בן זוגה כשהייתה בת 28 בלבד. הראל הקשיב לאביה מספר את הסיפור ותוך כדי כתב את השיר עליה. “זהו סיפור שמאוד נגע ללבי. באחד הימים ישבנו יחד ואלי סיפר את הסיפור על לימור. תוך כדי ישבתי וכתבתי את השיר. אלי מאוד התרגש כשקרא אותו”.

איך מתחבר אליך ספר ילדים?

“אני לא יודע למה השאלה הזאת עולה — בסך הכול כתבתי סיפור בסגנון לירי וראיתי שהוא מתאים לגילאים מסוימים, ולאט לאט הספר קרם עור וגידים עד שהפך לספר ילדים. לא קמתי בוקר אחד והחלטתי לכתוב ספר ילדים”.

ושל מי היה הרעיון להוציא את הספרים לאור?

מרים: “במשך השנים חנן כתב שירים והראה לנו ולפעמים באירועים הקריא שיר שמתאים לאותו אירוע וגנז אותו בתוך כריכה. מדי פעם הוא אמר, ‘אוי חבל, השירים האלה עומדים ולא נחשפים’, עד כדי כך שהוא כתב שיר שנקרא ‘שירים למגירה’. ואז אמרתי לילדים, 'בואו נעשה עם זה משהו', ומשם נתנו לו את החשק והמרץ לעשות את זה. זה התחיל בהקלדות של השירים, והוא כבר הלך לעורך ומנקד, ולאט לאט הספרים קרמו עור וגידים”.

ריאיון בנעלי בית

את הריאיון עם הראל אנחנו מקיימים אצלו בבית באשדוד יחד עם מרים אשתו. הוא לבוש כהרגלו בבגדים מגוהצים ומדויקים. ההבדל היחיד שהפעם הוא עם נעלי בית, מה שמבטא אולי בצורה הטובה ביותר את המנעד הרחב באישיותו – מצד אחד מאוד מוקפד, פרפקציוניסט בעבודתו, קונפורמי למערכת, אך מהצד השני, נפשו צבעונית, מרתקת ועשירה.

כל חייו הראל (76) היה חלק ממערכת נוקשה — מערכת בתי המשפט. לאחר שהוא ועוד עובד מבית המשפט באשקלון הקימו את בית המשפט פה באשדוד, הוא לא עזב את המקום עד שפרש בגיל 64. “התחלתי לעבוד בבית המשפט באשקלון ב-1964, וב-1966 לערך פנתה הנהגת העיר אשדוד להנהלת בתי המשפט לפתוח בית משפט באשדוד”, נזכר הראל. “הגענו שני עובדים מבית המשפט באשקלון ופתחנו את בית המשפט במרכז א’ באזור שהיה מכונה באר המים, שם קיבלנו קומה”.

בתחילת דרכו, כשבעיר היו רק 35 אלף תושבים, הגיע שופט אחד פעם בשבוע לאשדוד. “ככל שחל גידול בהיקפי העבודה עברנו לווילה שכורה ברחוב נורדאו, ולשם כבר הגיע השופט אברהם ששון למשרה מלאה, וב-77’ עברנו למשכן החדש הנוכחי היום, שהשתרע על 460 מ”ר. אגב, המבנה הזה שימש בעברו כמועדון לילה והוכשר והותאם לשרת את בית המשפט”. עם השנים בית המשפט התרחב בעוד תוספת של 500 מ”ר בקומה הראשונה ב-1996. “כשהעיר מנתה כ-190 אלף תושבים, פעלנו לבניית קומה נוספת, וכאשר התכנית הייתה מוכנה, פרשתי לגמלאות”.

חנן הראל. צילום פבל

חנן הראל. צילום פבל

הראל נזכר כי אל בית המשפט הגיע ממש במקרה, עוד בחופשת השחרור שלו והתקבל מיד לעבודה. “אני זוכר שהייתי חבר של מרים (לימים אשתו, מ”ב) כשהתחלתי לעבוד בבתי המשפט והבטחתי לה שאני לא אשאר בתפקיד הזה”.

למה הבטחת לה את זה?

“אלה היו השאיפות שעמדו בפניי כבר בתחילת דרכי, בגיל 21 מיד עם השחרור מהשירות הסדיר. אני בעצם התחייבתי לעצמי בנוכחות העדה מרים שאגיע לתפקיד בעל אחריות בתחום הניהולי, ואכן מימשתי את הבטחתי”. ומרים מוסיפה: “הוא הבטיח שהוא מתחיל מלמטה ועולה בסולם הדרגות”.

עבודתו של הראל החלה בתפקיד הזוטר ביותר, ועם הכשרה וכישרון ניהולי בשנת 1977 החל לנהל את בית המשפט והתמנה למזכיר הראשי. “במשך כל תקופת הניהול שלי המלצתי לכל עובד שהגיע, גם בתפקידים בכירים, קודם כול ללמוד את העבודה מהתפקיד הבסיסי ביותר. לשיטתי, לא כובשים את הקרקע מהאוויר אלא מלמטה”.

ואולי זה מה שהפך את הקשר של הראל לבית המשפט בכלל ולעובדים בפרט לקשר מיוחד וחזק. “הקשר ביני ובין העובדים היה קשר טוב, היה תובעני, אבל מעריך ודואג. קשר של כבוד. עורך דין אחד פעם אמר לי, ‘הם יראים ממך ומכבדים אותך’. אגב, 'יראים' זאת לא מילה מאיימת — 'ירא' יש לה שני פירושים, הוא גם מפחד וגם מכבד. אם רוצים לנהל מוסד מורכב, עם כל הפרובלמות שלו, עם השאיפות שלו עם התכניות שלו, חייב להיות שיתוף פעולה והבנה, וכשצריך לתבוע לקידום הנושא, אז זה התבצע — אבל הכול בכבוד והדר”.

חשוב להראל ציין את עובדי בית משפט אשדוד, שעד היום נשארו איתו בקשר, מסורים באופן יוצא דופן. “בית משפט אשדוד היה ידוע באיכות העובדים שלו בתחום המקצועי ובמסירות שלו. הוא עבר תקופות קשות מבחינת כוח אדם, הן מנהלי והן שיפוטי, הם עבדו שעות ולילות החבר’ה האלה, ועד היום הם אומרים, ‘חנן, עשית לנו בית ספר טוב. ואנחנו זוכרים לך את זה’”.

איך אתה חושב שאנשים מסתכלים עליך?

“אף פעם לא גבה לבי. אבי במעשיו השריש לנו, ‘שופף ראשך והגדל לבך’ — תלך צנוע, אבל עם לב רחב שיגבה לבך בהיבט של נתינה ולא של התנשאות. ואגב, גם השרשתי את זה בקרב העובדים. גם לדוגמה כשהיו יוצאים לפעולות של הוצאה לפועל וראו משפחה במצוקה, לא רק שלא לקחנו ממנה דברים, אשתי זוכרת, הייתי מגייס שכנים וחברים, רהיטים ומוצרי חשמל ומביא לאותה משפחה”.

מרים: “חנן פרש לפני הרבה שנים, אבל עד היום כשאנחנו מסתובבים, פונים אליו אנשים, לוחצים לו יד ואומרים לו, ‘אנחנו לא נשכח מה שעשית בשבילנו’, לפעמים הוא לא זוכר את האנשים הללו. לדעתי, זה דבר שמרחיב את הלב וגורם לך להרגיש שעשית עבודה טובה, מילאת את התפקיד שלך, אבל גם עשית עבודה טובה אנושית”.

מה דעתך על עומס העבודה בבתי המשפט?

“אנחנו קוראים ויודעים שבבתי המשפט בישראל יש עומסים והכמויות לא עומדות בפרופורציה לכמות השופטים המוקצבים. אני יכול גם מתוך ניסיון העבר לומר שהמערכת הזאת אף פעם לא שקטה על שמריה, היא תמיד בהתייעלות, תמיד שואפת לקדמה, גם להתאים את עצמה לתקופת המחשוב וההתקדמות. אני יודע שהמסורת נמשכת, שיש הכשרות והשתלמויות, וזאת מערכת תוססת ובעיניי מאוד מוערכת”.

כאמור, בגיל 64 החליט הראל לסיים את תפקידו ולפרוש לגמלאות. “אני כל הזמן אומר שביום שבן אדם קם בבוקר ואומר שלא בא לו ללכת לעבודה, הוא צריך לפרוש”, מסביר הראל. “ליום הזה לא הגעתי, במקום זה הגעתי להחלטה מושכלת לא להגיע לגיל הפרישה הפורמלי כי אדם צריך להשאיר זמן כשהוא עדיין באונו לעשות עוד דברים בזמן החופשי שלו”.

“שמתי הכול במגירה”

הראל נשוי למרים, המוכרת ממקיף ד’, ששם עבדה כמזכירה 25 שנה. הם מתגוררים ברובע י"א בעיר, ולשניהם שלושה ילדים.

חנן עלה ארצה בשנת 1955 ממרוקו, כשהוא בן 11, ששם רכש את אהבתו לשפה העברית. “אהבתי את השפה, את העברית, את המילה. התייחסתי בקדושה לאות העברית ולא במליצה. עוד בילדותי במרוקו אם היינו רואים על הרצפה אות עברית, היינו נושאים אותה ומניחים אותה במקום מכובד”.

את העשור האחרון, לאחר הפרישה, בחר הראל להקדיש לכל מה שהמתין בסבלנות בשנים שבהן עבד. “הכתיבה לא הייתה חלום שלי, אבל תמיד חטאתי בכתיבה — בשורה פה שורה שם, סיפור קצר — ושמתי הכול במגירה. הכתיבה היא מותרות וצריך להתפנות אליה כל כולך. נכון שהיא יכולה לשמש כתרפיה ברגעים של לחץ ולשוחח עם האות ולהביע את עצמך ולשים במגירה, אבל אחרי הפרישה ואחרי שסיימתי את המשימות בחיים, הילדים גדלו כל אחד במקומו וכבר אין לך דאגות פרנסה, ניגשים לזה במלוא המרץ”.

איך היה המעבר מהשפה המשפטית לשפה הלירית?

“מה שמעניין שבעבודה אתה משתמש בשפה רשמית, שפה מקצועית, משפטית ואולי, לא בדקתי את זה פסיכולוגית, באיזשהו מקום הזנחתי את השפה הרגשית, השפה המביעה, השפה החושפת, וכאשר פרשתי התחלתי לכתוב”, מסביר הראל ומוסיף, “במחשבה הייתה שפה אחרת, הייתה שפה עברית תנ”כית טהורה, קדושה, אבל היא לא יכלה לפרוץ החוצה כי אי אפשר לכתוב מכתב רשמי, לענות באופן מקצועי בשפה הזאת, אבל הרצון היה חבוי באיזשהו מקום”.

מרים: “יש בחנן מעשיות ורוחניות — שני הדברים האלה הם עד הסוף כמו כל דבר. אפשר לבקש ממנו משהו ועוד לא סיימת את המשפט והוא מבצע. לא רק בבית, זה רוב החיים שלו, מצד שני, הוא נהנה משיר יפה, מציור יפה, מספר טוב”.

הראל ורעייתו מרים בערב ההשקה

מרים, איך המשפחה קיבלה את כתיבתו של חנן?

“בהתחלה לא התחברתי כי הוא כתב בשפה לא פשוטה, ואני אוהבת לקרוא בשפה פשוטה וזורמת. עכשיו, לדוגמה, לאחר ערב ההשקה, בירכו אותנו. אדם רגיל היה כותב תודה רבה, חנן לא. הוא כתב: ‘מלוא הטנא ברכה, שולח ברוב תודה למברכים ולשותפים בהתרגשות שהייתה בעודה’. ממי, תכתוב ‘תודה רבה, אני מאוד מעריך את זה’”.

מרים בהמון חן צוחקת לאחר דבריה, אך ניכר שהכול נעשה באהבה ובפרגון גדול. היא מוסיפה: “לחנן ולי היו מחלוקות על הסגנון, הייתי אומרת לו, ‘תכתוב שמח, תכתוב פשוט, שכל אחד יזרום’”.

אך לחנן מחשבה אחרת, שונה: “אני תמיד אמרתי: למי שיש בעיה שייקח מילון. עד היום אני מאוד אוהב את ביאליק ולפעמים אני נתקל במילים שאני לא מכיר והולך למילון. מה קרה? אני חושב שהכותב לא צריך להתאים את עצמו לקורא, אלא לכתוב את מה שהוא חושב, את מה שהוא מרגיש, ברמה שהוא מתנהל”.

זה היה ביתו: בית משפט השלום אשדוד. צילום: פבל

ואולי בגלל זה המבקרת החשובה ביותר של הראל היא אשתו מרים: “אני נותן לה לקרוא הכול, אבל לא תמיד אני משנה. לפעמים אני אומר: זהו, זה צריך להישאר ככה”.

חנן למרים: “לאחרונה אין לך כמעט הערות”.

מרים: “השתפרת”, אומרת בצחוק.

הראל מעיד על עצמו שהוא אוהב לכתוב. כמעט בכל מקום, כמעט בכל מצב. מתמיד. “תני לי לשבת מהבוקר עם עיפרון ביד וניירות ולכתוב. הייתי יושב בהרצאות מקצועיות במערכת עוד כשעבדתי בבית המשפט, המרצה מדבר ואני כותב שיר, לפעמים מה שהוא אומר בשפתו המקצועית אני כותב בשבילי כחומר בשביל לזכור מה שאמר בצורה לירית”.

כיום, אם היה יכול, היה כותב כל היום. “אני מגיע הביתה, סוגר את הדלת, מפעיל את הפטיפון, שם תקליט של שנות ה-60 ומתחיל לעבוד. אגב, אני קונה תקליטים מיפו משוק הפשפשים, ומאז שהנכד שלי מנגן בפסנתר, יש לי גם תקליטים של יוצרים קלאסיים כמו בטהובן, באך ואחרים”. 