בשישי האחרון נפתחה תערוכת "תופסי הגלים" בבית אריה קלנג באשדוד, ואליה נהרו עשרות מגולשי העיר בגילים שונים ומגוונים. התערוכה מספרת את סיפורה של תרבות הגלישה באשדוד באמצעות מיצבי אמנות וסאונד חווייתיים, עבודות וידיאו ארט, פריטי אספנות היסטוריים וצילומים. היא גם כוללת פריטי לבוש בהשראת עולם הגלישה הכל כך מפותח כבר כמה עשורים בעיר.
התערוכה בוחנת כיצד החיבור הרגשי של האדם לים עשוי לבוא לידי ביטוי באמצעים אמנותיים וכן שמה דגש על היבט גלישת הגלים בארץ דרך התייחסות היסטורית, אמנותית, תיעודית ועכשווית.
התערוכה מתקיימת בשיתוף פעולה של החברה העירונית לתרבות אשדוד, עיריית אשדוד, תיירות אשדוד, איגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד-חבל יבנה, רשות הספורט העירונית, מהות, הרשות העירונית למאבק בהתמכרויות ובאלימות, העמותה לקידום הגלישה באשדוד.
לגלוש לתערוכה
מי שאצר והפיק את התערוכה הם הצלם אורי קריספין, שהיה אחראי על תחום הצילום בתערוכה, וקרן סגל ונעמה ארבל, שהיו אמונות על תחום האמנות והעיצוב.
היו זמנים: רון דנן, פטריק זנו ומוטי אדיקה
“לפני 20 שנה, כשהגעתי לאשדוד, נחשפתי לתרבות הגלישה בעיר”, מספר קריספין. “הייתי מצלם גולשים באופן קבוע, ובכלל מגיע הרבה לים לצילומי כתבות. לפני מספר חודשים ישבתי וחשבתי לעצמי איך יכול להיות שעיר כזאת עם כל כך הרבה אגדות גלישה ואלופי ישראל והם לא מקבלים במה”.
קריספין לקח את היוזמה והתחיל לגלגל אותה הלאה. “הגעתי לנעמי אדר האחת והיחידה עם רעיון לעשות תערוכת גלישה”, הוא מספר. “נעמי מאוד אהבה את הרעיון הראשוני — הוויז’ן שלי היה לפנות לצלמים שישלחו לנו תמונות של גולשים, אבל נעמי רצתה להפוך את זה לתערוכה משמעותית יותר. היא מיד חיברה אותנו לעופר דרי, מנכ”ל החברה לתיירות, ולעוד גורמים, והתערוכה תפסה זווית ברמה הארצית”.
מימין: שירן בוחבוט דהן, טל אסייג, שגיא אפשטיין, שרון בוני ואסי כריספין. צילום: פבל
במשך שלושה חודשים ערכו קריספין, ארבל וסגל תחקיר מקיף בנושא, הכירו ולמדו את אושיות הגלישה בעיר.
ארבל, שמנהלת את בית אריה קלנג, הרחיבה את היריעה יחד עם האוצרת סגל, ויחד הן חשפו לקהל את הפן התרבותי של הגלישה, ולהראות שלא מדובר רק בספורט, אלא בתרבות שלמה.
קריספין: "עשיתי חיפוש בעיר — מי הן הדמויות המרכזיות בתחום הגלישה, לא רק בעלי גביעים, אלא גם כאלה שבאמת אוהבים את הים”.
בין הגלשנים הרבים המוצגים בתערוכה גם הגלשנים של גילי שניאור ז”ל ואיתי מור ז”ל. שניאור נהרג ב-19.9.2002, כשהוא בן 21 בלבד. ראשו נחבט בשובר הגלים של המרינה. ככל הנראה הוא נפצע קשה בראשו, ושעות לאחר מכן הוא נמשה מין המים ללא רוח חיים. חוף גיל נקרא על שמו כבר שנה לאחר מותו, במקום שבו נפטר.
איתי מור נרצח בידי שכנו בינואר 2018. איתי, שעבד בנמל אשדוד, היה רק בן 44 והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.
“נפגשתי עם יוסי שניאור, אבא של גילי. הוא הכניס אותי לחדר שלו, שנשאר כפי שהיה ב-20 שנה האחרונות”, מוסיף קריספין. “כשהוציאו את הגלשן לטובת התערוכה מהחדר, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוציאו משהו משם. זה היה מאוד מרגש”.
כשקריספין פנה אל עמית, אשתו של מור, היא בהתחלה היססה. “היא אמרה לי שיש לה תנאי שבתערוכה הגלשן לא יהיה פריט הנצחה, אלא יהיה חלק אינטגרלי מהתערוכה, משהו שיעביר את מה שהיה ומי שהיה ומה הים היה עבורו”.
איתי מור וגילי שניאור ז"ל מעט לפני מותו של שניאורדורות של גולשים גדלו והתפתחו בעיר אשדוד, מדור המייסדים, שהיו כמעט לבד במים, דרך הדור הוותיק שלמד את רזי הגלישה כמעט לבדו ולאחר מכן דור הביניים והדור הצעיר. דור אחד תומך בדור הבא אחריו, גולשים שמגיעים ממשפחות שאוהבות את הים בכלל וגלישה בפרט, אחים שעודדו את בני המשפחה הצעירים להצטרף למשפחת הגולשים. מתוך עשרות הגולשים בעיר, אגדות ומיתוסים בתחום, אלו סיפורם של הדורות השונים בחוף הים באשדוד — סיפור התפתחות תרבות הגלישה בעיר.
“אז לא נלחמנו על גלים”
משה גבאי, 66, פנסיונר, נשוי ואב לחמישה, הוא בין המשתתפים הוותיקים בתערוכה. גבאי הציג שתי תמונות שלו — תמונה אחת עם אחיו בחוף הים כשגלשן למרגלותיהם ותמונה נוספת שלו ושל אחיו עם קייק שהכין גבאי.
הגעתי לאשדוד לשכונת ‘חברת חשמל’ ב-59' מרמת אביב, הייתי בן 6. הים כמובן מיד היה מקום שהיינו מגיעים אליו הרבה”, מספר גבאי. את הגלישה הוא החל בתפיסת גלים עם הגוף, עדיין לא ממש מבין מה הוא עושה, כשהמפגש הראשון שלו עם גלשן היה עשור מאוחר יותר. “בשנת 69' הלכתי על שפת הים ופגשתי בחור שמבוגר ממני בשם אמנון אבישר. ראיתי אותו מחזיק גלשן ושאלתי אותו אם הוא מוכן למכור לי אותו והוא הסכים. הגלשן היה עם שידרית באמצע ובצדדים וצלעות לרוחב כמו צלעות של אדם. הוא זה היה מצופה בבד ועליו פוליאסטר”.
לדבריו של גבאי, באותה תקופה היה מספר קטן של גולשים, ולא היה ממי ללמוד את רזי הגלישה. “לא היה את מי כל כך לחקות. באותו זמן גם אפרים שומר, שהיה המציל, קיבל גלשן, והיינו גולשים בחוף לידו. היינו לבד בים, אז לא נלחמנו על גלים”. גבאי מספר שהגלישה הייתה מאוד תמימה, וכי הם ידעו לגלוש רק קדימה לכיוון החוף. “פתאום גילינו שאפשר לגלוש הצדה, זאת הייתה אינטואיציה”.
עם השנים גם אחיו האמצעי של גבאי הצטרף אליו, והם התפתחו בתחום יחדיו. כמה שנים לאחר מכן, עם שחרורו מהצבא, נסיעה לדרום אפריקה הצליחה לפתוח את גבאי לעולם חדש. “הפלגתי בצי סוחר לדרום אפריקה, שם יצרן גלשנים לימד אותי כיצד לבנות קייקי גלישה. ביליתי איתו חודש, ולבסוף הוא נתן לי את התבנית ואת ההעתקה של המוצר”. בנוסף, גבאי הביא איתו 15 גלשנים לאשדוד, והם נמכרו במהירות. “פתאום היה בום הזוי, וגם מי שלא גלש רכש גלשן, ותוך כדי התחלתי לייצר קייקים לגלישה”.
מה היה אורח החיים שלכם אז?
“היינו קצת 'ביץ’ בויז', זונחים את הדברים החשובים כמו בית ספר וגולשים איזה 10 שעות ביום”.
עדיין גולש?
“בכל פעם שיש גלים, אני יורד לגלוש. אני מרגיש כאילו הכול ממשיך כרגיל, בלי שינויים מיוחדים, חוץ מהעובדה שהילדים שלי גולשים לעיתים לצדי, הם גם זכו באליפויות בארץ.
משה גבאי ואחיו עם קיאק שבנה משה
שווה בין שווים
שירן בוחבוט דהן, 36, נשואה ואימא לשני ילדים, בעלת מועדון גלישת גלים, חנות גלישה ומסעדת חוף לי-גל. בוחבוט דהן היא גם אחותו של גל דהן, 41, גולש ואושיית גלישה בפני עצמו. גל פתח את מועדון הגלישה הראשון באשדוד "לי-גל תרבות ים" בחוף התאילנדי.
“אני התחלתי לגלוש בגיל 21, לימדתי את עצמי לגלוש, ובגיל 22 כבר הייתי מדריכת גלישת גלים, למדתי דרך וינגייט”.
למה מדריכת גלישה?
“רציתי משהו שקשור לים. למדתי הנדסאי, עיצוב גרפי, אבל הים תמיד קרא לי”.
אביה של בוחבוט דהן היה איש ים, מציל, צוללן, סקיפר, ולדבריה “שם לנו את הגנים של המלח”. בתערוכה התפרסמו שתי תמונות של בוחבוט דהן של הצלמת שרונה גוטמן.
איך זה להיות גולשת בעולם של גולשים בנים?
“אין הבדל ביני לבין הגברים, לא עושים לי איפה איפה, מתייחסים אליי כמו אל כולם. אני גם לא נותנת את האופציה הזאת שיחשבו שאני חלשה יותר. אין מצב שיגנבו לי גל, אני ישר נובחת, לא מייללת”.
בוחבוט דהן זכתה בתחרויות למקומיות. "ב-2012 זכיתי בתחרות גלישה על שם גילי שניאור במקום הראשון מקצה של נשים, וב-2016 באותה תחרות".
בתמונה שירן בוחבוט דהן ובתה הילי. צילום פבל
האלוף בא
טל אסייג, 24, בעל בית ספר לגלישה בחוף מיעמי, הוא אלוף הארץ לגלישת גלים לשנת 2018. אסייג הביא לתערוכה גלשן שאיתו גלש באליפות עולם ביפן במסגרת נבחרת ישראל לגלישת גלים. “התחלתי לגלוש מאז שאני בן 6, התחלתי על בוגי ודי מהר עברתי לגלשן גלים”. אסייג משתייך לדור הצעיר של גלישת הגלים בעיר ומעביר את הידע שלו בבית הספר שפתח על רצועת החוף פה.
טל אסייג. צילום פבל
“מצבור ענק של חוברות גלישה”
שגיא אפשטיין, 46, נשוי ואב לשני ילדים, שף במקצועו ועוסק בגלישה טיפולית במסגרת מיזם “ים טוב”.
גם אפשטיין החל לגלוש בעקבות אחיו ערן, שהיה בין המחזורים הראשונים של הגלישה. “בגיל 6 היה לי את הבוגי הראשון ובגיל 10 גלשן גלים, ומאז ועד היום גולש כמעט כל יום”. אפשטיין מספר שהגיע לנקודות רבות בעולם ובמשך 12 שנים חי בחו”ל. “הייתי שנתיים באוסטרליה ושמונה שנים בקליפורניה ונשארתי שם בגלל הגלים והגלישה”.
אפשטיין מספר שאת הלימודים בתחום הגלישה רכש מחוברות המיועדות לכך. “הייתה חנות אחת ברובע א’ שהייתה מביאה עותק אחד משני מגזינים של גלישה, ואני האדם היחידי שהיה רוכש אותן. בגיל 10 עשיתי מנוי למגזין 'סרפר' בארצות הברית והייתי מקבל חוברת פעם בחודש, יש לי מצבור ענק של חוברות גלישה מכל התקופה”.
איך זה היה להיות גולש באותה תקופה?
“היו 15—10 גולשים, היינו 'ביץ’ בויז', היינו מסתובבים יחפים, היו לנו זולות בגבעת הטילים — בשיחים היה מוסווה מבנה, וכולם היו יושבים שם. הילדים של י"א התערבבו עם הילדים של רובע ד’. היינו נפגשים בנקודה הזאת. זו הייתה דרך חיים — צורת דיבור, לבוש של שורט בילבונג, תפיסה צנועה של החיים, להיות דרוויש. גם הרגאיי התחבר לחופים ולגלישה”.
השתתפת בתחרויות?
“אני נכנסתי להיסטוריה כשב-88' זכיתי במקום הראשון באליפות ישראל לגלישת גלים בהילטון בתל אביב לגילאי 16. הייתי הילד הראשון באשדוד שזכה במקום הראשון והוכחתי שזה אפשרי שאשדודי יזכה”.
אפשטיין אף מספר כי במקרה שלו הגלישה עוזרת לו בתחומים אחרים. “יש לי בעיות של קשב וריכוז, וגלישת הגלים הצילה לי את החיים. כשאני חוזר מהגלישה, אני חוזר טוב יותר, זה הריטלין של הטבע”.
שגיא אפשטיין ובנו. צילום פבל
“הכי אהב את הגלשן לגלים גבוהים”
איתי מור ז"ל בפוזה אופיינית. צילום יניב וקנין
גם גלשנו של איתי מור, שנרצח לפני כשנה וחצי, הוצג בתערוכה וקיבל מקום של כבוד. מי שהביאו את הגלשנים אל בית אריה קלנג היו עמית, אשתו וארבעת ילדיו. “התרגשנו מאוד מהמחווה הזאת שהגלשן של איתי יהיה שם. אורי רצה לקחת אותו, אבל לי היה חשוב להביא את הגלשן עם הילדים, וכך עשינו, וזה היה מרגש”. מור מספרת כי היה לה חשוב שהגלשן יוצג ממקום של הצלחה ואהבה לים ולא ממקום של הנצחה. “חשוב לי שיבינו את החיבור של תייתיי לים, את האהבה שלו לגלישה, את כל מי שהיה איתי”.
לפתיחת התערוכה מור לא הגיעה, אך ילדיהם המשותפים הגיעו מלווים בסבים ובסבתות. “היה להם מאוד עצוב ומרגש להיכנס ולראות את הגלשן של איתי, זה היה עוצמתי, והדבר הראשון שהם עשו כשהגיעו לתערוכה זה לגשת לגלשן ולנשק אותו”.
בביתה של מור עדיין נמצאים כל הגלשנים של איתי, ומור מקפידה לרענן אותם. “לאיתי יש שישה גלשנים — כל גלשן מתאים לגלים אחרים. אני מדי פעם לוקחת גלשן אחד ויוצאת איתו לים, מרטיבה אותו, ודביר וזוהר נכנסים לגלוש איתו. קשה לי לראות את הגלשנים שוכבים דוממים בבית, ואני מרגישה שזה שומר אותם בחיים”.
מור החליטה להביא לתערוכה את הגלשן שאיתי הכי אהב. “אני חושבת שהוא הכי אהב את הגלשן לגלים הגבוהים, לכן לקחתי אותו. יש עוד גלשן אחד שאיתי הזמין מצחי, והוא הגיע לאחר שכבר לא היה איתנו. זה גלשן שרשום עליו השם שלו והוא בנה אותו בדיוק כפי שרצה. צחי החליט להשאיר את הגלשן אצלו בחנות”.
עמית מור והילדים מביאים לתערוכה את הגלשן של איתי מור
“יותר מדי גולשים והרבה פחות גלים”
רון דנן, 51, נשוי לשחר ואבא לשלושה ילדים, מציל בניצנים, התחיל לגלוש כשהיה בן 8. “אחי הגדול מישל לימד אותי, הוא היה בן 15. התחלתי בגלישה על בוגי והייתי מת על זה, ואחי לאט לאט שכנע אותי לעבור לגלשן גלים”.
בתקופתו של דנן הגלישה עדיין הייתה בשלבי התפתחותה בעיר. “אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-80, סוף שנות ה-70. הרגשנו שאנחנו עושים משהו חדש ומגניב. היינו מסיימים את בית הספר היסודי והולכים לגלוש, ולאט לאט הפכנו לנערים ולגולשים בטירוף”. עם השנים הגלישה התפתחה גם בארץ, כך גם תחרויות הגלישה, אליהם היו מגיעים גולשי אשדוד. “היו כל כך הרבה גולשים, ותחרויות גלישה היו נערכות בתל אביב שלושה ימים — היינו רבים על המקום שם”.
בנוסף, נפתחו מקומות בילוי שהיו מזוהים עם אוכלוסיית הגולשים. “היו לנו מועדונים שהגולשים הולכים אליהם כמו ה’סרף פאב’ שהיה מעל סמי בורקס ברובע ד’, שם על המסך הקרינו כל הזמן סרטי גלישה”.
הייתם אטרקציה?
“היינו ספורטיביים, שזופים, ונראה לי שמאוד מקובלים”.
דנן מספר כי באותן שנים לא היו חנויות של גלשנים באשדוד, וכך הם למדו לא פעם לאלתר. “אז התחילו לבנות גלשנים באשדוד, ולא היה את כל הציוד הנלווה, היינו נכנסים לים בחורף בלי חליפת גלישה ורועדים מקור או עושים הסבה של חליפות צלילה לחליפות גלישה. היינו אפילו מכינים את הליש, היום הכול זמין, אפילו יותר מדי”.
דנן מסביר שככל שהשנים חלפו, הצפיפות בים הלכה וגברה. “אנחנו חיים במדינה שיש הרבה יותר מדי גולשים והרבה פחות מדי גלים. אנחנו כאילו חיים בסרט, כי הים בארץ לא נותן לנו את המקום להתבטא. את הגלים הגדולים ראיתי בטיולי גלישה, חייתי בהוואי ובלוס אנג’לס, שזה המכה של הגולשים”.
רון דנן והבן שלו רז בתערוכה באריה קלנג
“גזרתי ג’ינס וככה נכנסתי למים”
שרון בוני, 49, בזוגיות ואבא לילדה, מציל וזמר רגאיי. בוני החל לגלוש בעקבות אחיו הגדול יאיר. “הוא האלוף הראשון של אשדוד, הוא האגדה האמיתית”, מספר בוני. “התחלתי לגלוש בגיל 9 וישר התחברת לזה טוטאלית כי האחים שלי היו מחוברים לזה. ולאט לאט התחלתי להגיע לתחרויות, אבל בגיל 16 הפסקתי עם תחרויות כי אני לא אוהב את זה. הגלשן הראשון שלי גלשן מוסא גדול, הוא נקנה מתל אביב”.
בוני מספר על אווירה אינטימית באותה תקופה. “כל אשדוד הכירו האחד את השני, הרגאיי היה לידינו, גדלנו על זה. לא רצינו לעבוד, לא רצינו ללמוד כי כשהבן אדם גולש כשיש גלים — יש גלים, אז חייבים לנצל הזמנות”.
בוני מספר על התקופה שבה היו שני אנשים שבנו גלשנים באשדוד, ורק מהם היו קונים. “היה את רוני לאופר וגופי שהיה לו את המותג ‘פסיפיק דרים’, שהוא אגב עדיין מייצר גלשנים עד היום”.
הייתה לכם אופנה של גולשים?
“הושפענו ממה שהיה בגלישה, כמו שורטים של קוויקסילבר, אני גידלתי שיער והתחברתי יותר לרגאיי. אבל הייתה גם תקופה שלא היה לי שורט גלישה, אז גזרתי ג’ינס וככה נכנסתי למים. הכול היה בתחילת הדרך, אפילו היינו מכינים לישים לגלשנים מצינורות גז”.
איך היום?
“הגלישה התמסחרה בעיר — סאפים, קייטנות גלישה, גולשים שבאים לא מכירים את החוקים, הצפיפות התגברה. פעם היו מסתכלים עלינו: 'מי המטומטמים האלה שיורדים לים כשיורד ברד?' אפילו מעריצים קצת, היום זה לא ככה”.
שרון בוני. צילום פבל
עמותת הגלישה באשדוד
אסי כריספין, 42, עו”ד במקצועו, עובד במחלקת ים בנמל אשדוד, נשוי ואב לשניים, מספר כי הם דור הביניים. “מה שהביא אותי לים זה אחי מוריס, הוא גלש בשנות ה-80 בתקופה שלא היו הרבה גולשים באשדוד. הוא חזר מחו”ל והביא איתו גלשן מקליפורניה, וככה הגלשן הזה הפך להיות הגלשן שלי”.
כריספין נזכר כי ההורים בסביבתו לא אהבו את עניין הגלישה, והם נאלצו לעשות זאת בחשאי. “רוב ההורים התנגדו לספורט הזה, היינו צריכים לברוח מהבית, להתלבש בחוץ ולהחביא את הגלשן על הגג”. כריספין זכה בכמה תחרויות באליפויות הארץ, ייצג את ישראל באליפות העולם בברזיל בשנת 1994 והיה בנבחרת ישראל עד שהתגייס לצבא. “היינו הולכים ביחד לתחרויות, ישנים ביחד על החוף בהרצליה באוהלים. היינו נוסעים במוניות כי לא לקחו אותנו באוטובוסים עם הגלשנים”.
כריספין הוא אחד ממקימי עמותת הגלישה באשדוד, שהחלה את דרכה במאבק כנגד הפיכת חוף השובר לחוף דייגים. “הכול התחיל בשיחת חוף עם טדי מנשה, ירון קליין, זאב דויד ועדי קלנג. אחרי מאבק ראש העיר נענה לבקשות והורידו את התכנית מהפרק”.
לאחר שניצחו במאבק הפיקו סרט על היסטוריית הגלישה באשדוד “סיפורי פוליאסטר”, ואת ההקרנה עשו אל מול 350 אנשים בבית יד לבנים. “זה היה מעמד מאוד מרגש, ובמעמד הזה הבטיח ראש העיר שיוסיף תאורת לילה בחוף באשדוד. "ביקשתי ממנו את זה לאחר שראיתי את זה בברזיל”.
אסי כריספין. צילום פבל
