תהליכים הם שינויי מצבים. שינוי ממצב מוכר למצב חדש. העיר אשדוד, כמו מדינת ישראל, עוברת תהליכים, ובישראל כמו בישראל לא מתייחסים לאורות כתומים, בתקווה שדברים יסתדרו לבד, עד שמגיע האור האדום, הבוהק.
את מצב המים והמפלס הנמוך של הכינרת היה קשה להסביר לציבור ולבקש ממנו לחסוך במים. ניסו בפרסומות דרמטיות וניסו להעלות את מחיר המים, אבל מה שבסוף המחיש את המצב טוב מכל היה האי החדש שנוצר בכינרת.
אז הבינו כולם שהמצב חמור באמת. קחו את אזור ים המלח כדוגמה נוספת. כמות הבולענים שקיימת שם עדיין לא מזיזה את הממשלה לעשות מעשה. ביום שבית מלון ייפול חלילה לתוך בולען או אוטובוס מלא בתיירים, מישהו בירושלים יחליט להתייחס. כאלה אנחנו, יהיה בסדר.
כך גם מחאת הישראלים יוצאי העדה האתיופית פוצצה שני תהליכים מדאיגים. התהליך הראשון הוא ההתעלמות מהבעיות שכתובות על הקיר כבר למעלה משני עשורים: יהדות הקהילה המוטלת בספק, האפליה והקליטה של קהילת יהדות אתיופיה. כבר בשנות ה-80 כתב הזמר והיוצר אהוד בנאי את השיר ״עבודה שחורה״ (מומלץ בחום להקשיב למילים ולמנגינה), שבו הוא מתאר את בעיות הקליטה בצורה מחאתית. זה המשיך עם שמונה מקרי הריגה/ רצח/ טעות של בני העדה, וזאת מבלי להזכיר את המקרים השערורייתיים של תרומת הדם הפסולה, מפעל היין שלא הסכימו בו שעובדים אתיופים יעבדו על פס הייצור, כנ״ל בחברת הקייטרינג, שהתנו את תעודת הכשרות בעובדה שאתיופים לא יכולים לעבוד במטבח, במסמך השערורייתי של בניין המגורים בקריית מלאכי שהסכימו בחתימתם לא לאפשר כניסה של אתיופים לבניין. והדובדבן, אם אפשר לקרוא לו כך, אברה מנגיסטו שנמצא בשבי החמאס כבר למעלה משלוש שנים ונשכח על ידי המדינה והתקשורת.
על כל אלה, כולל המחאה הקודמת, עברנו וחזרנו לשגרה. אנחנו המשכנו הלאה בחיינו, בשגרתנו היומית, והם נשארו עם הפצעים. כל מקרה כזה (ויש עוד הרבה שלא ציינתי) הוריד עוד סנטימטר בגאוותם של בני העדה, ביכולתם להמשיך הלאה ולהרגיש שייכים. ואנחנו, כולנו, לא עצרנו לרגע עד שנתקענו בפקק. שמישהו יפריע לנו בשגרת יומנו? עד כאן.
התהליך השני שפוצצה הפרשה זה בדיוק את הצד השני — הזילות במשטרת ישראל. הדבר האחרון שאני אעשה זה להסיק מסקנות בליסטיות מהמקרה של סלומון טקה ז״ל. יכול מאוד להיות שקרתה תאונה, תאונה אחת יותר מדי, ויכול מאוד שהשוטר סרח — אלו שתי האופציות, אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
הלינץ׳ על משטרת ישראל וצורת ההתבטאות של המפגינים ודוברי העדה לא הייתה מתאפשרת אם ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, יחד עם כל שדרת שריו, נאמניו ותומכיו, לא היו בונים את התהליך. כשראש ממשלה קבל עם ועדה רומז על שחיתות, על קומבינות ועל רדיפה אישית; כשראש ממשלה לא מקבל את סמכות המשטרה לאורך שנים, נאום אחר נאום, סרטון אחר סרטון, ושאיש מנאמניו לא מנסה להתנגד, כולל השר לביטחון פנים, הממונה הישיר על משטרת ישראל, מה אתם מצפים ממפגין זועם, מקופח, בחום של יולי אוגוסט?
גם בעיר אשדוד אנו חווים תהליכים. במשך כמעט כעשור חווה הקהל החילוני סוג של נסיגה באורחות החיים. לא הרבה זוכרים, אבל לפני 20 שנים בערך אולם יד לבנים היה פועל בשבת ואותה ״שבתרבות״ שאנחנו רואים בכל עיר בארץ התקיימה גם פה באשדוד. תשאלו את דן מרגלית, שהיה מגיע מדי שבת ב-11:00 והוביל פאנל אקטואליה משובח, ובערבי שישי היו הופעות ומופעי סטנדאפ… כן, ביד לבנים. לאט לאט זה נסגר, ואיתו הרבה דברים אחרים. לאט לאט גדלה האוכלוסייה החרדית ויחד עם האדישות החילונית בהגעה לקלפי גדל מספרם של חברי המועצה הדתיים/ חרדים, וכך התחיל לו תהליך שנקרא בידי רבים "התחרדות העיר".
התהליך הזה היה על מצב מהבהב של אור כתום במשך עשור עד שהגיע חוק המרכולים של אריה דרעי וטרף את הקלפים. אשדוד, שהתאפיינה באדישות טוטאלית ואחוזי הצבעה נמוכים, הפכה לבירת המחאה של ישראל בכל מה שקשור לכפייה דתית. אפילו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן כל כך הופתעו עד כדי הגעה לאשדוד לראות מקרוב ולשפשף את עיניהם. אשכרה, אלפים מאשדוד יצאו לרחובות.
התהליך המשיך למערכה עצמה. אחוזי ההצבעה עלו, נושא התחרדות העיר תפס את מרב הכותרות והשיח, ואילו העשייה? בית חולים, תחבורה ירוקה, פסטיבלים, טיילת ועוד עשרות הישגים נדחקים לטובת סרטון פרובוקטיבי של אלי נכט שמביא לו את אותו מספר המנדטים כמו מפלגת השלטון, ראש העיר המכהן מגרד את אחוז החסימה ומבין שהעם אמר את דברו. בום. רוב חילוני במועצה.
האם כאן מתחיל תהליך חדש של ״שינויי מזג האוויר״ בעיר? בינתיים לא ממש, די אותה הגברת בשינוי אדרת, רק שראש העיר מרגיש יותר בטוח בעצמו, אפילו עד כדי ייצור משבר מול ש״ס. יש קואליציה רחבה, כולם עובדים, מרוצים, מייצרים עשייה — חלקה רק בכותרות וחלקה השני בשטח — ונראה שראש העיר יכול לחזור לחלקת האלוהים הבטוחה שלו. ואנחנו נמשיך להתרשם מקיוסק שנפתח בפארק אשדוד ים (ונסגר בינתיים) ומהעובדה שהחרדים לא יצאו באלפיהם להפגין בגלל פורד טרנזיט שאוספת בשבת נגלות של 12 איש בתמורה של 6.90 שקלים, והכול תחת הכותרת המפוצצת של ״תחבורה ציבורית בשבת״.
את מצעי הבחירות כבר מזמן קברנו, להבטחות שלא האמנו מלכתחילה נמשיך לא להאמין וניקח את כל הטוב שיש לקחת, וגם מזה יש הרבה. את התהליך הבא נסכם באוקטובר 2023. עד אז ננסה להתלונן כמה שפחות, ליהנות מהחיים הבטוחים כמה שיותר, וכל עוד אנחנו בריאים ולא נופלים עלינו טילים… ברוך השם.
