חשוב לזהות מה אנחנו מרגישים בכל רגע נתון. לא תמיד יש מה לעשות עם זה, אבל עצם הזיהוי נותן לנו תחושת שליטה על חיינו. העיקר לא לצבור רגשות שליליים, אלא לתת להם ביטוי מילולי. הזיהוי הוא המנגנון החשוב ביותר. ברגע שאני מזהה מה אני מרגישה, מה אני חשה, מה האינטואיציה שלי אומרת, אני מלכה של רגשותיי.
היום הגעתי לבשלות שמקורה בניסיון חיי העשיר ואני מרגישה כמו מלכת הרגשות. להיות מלכת הרגשות זה מחייב. זה לקחת אחריות על רגשותיי ועל רגשותיי בלבד. אי אפשר לקחת אחריות על רגשותיו של אחר. אפשר רק לנסות להסביר את עצמנו.
להיות מודעת לכך שנפשנו — נפש האדם — היא פסיפס אינסופי של תחושות, מחשבות, רצונות, צרכים ודמיונות. חשוב להכיר את עצמנו, ואם לא נוכל לעשות זאת בעצמנו, כדאי לפנות לטיפול שיאפשר התמודדות עם העולם הפנימי הלא מוכר שלנו.
אני אישית עברתי שנים של טיפול נפשי, וההתמודדות בתוך הטיפול לא הייתה פשוטה. אין ניסים ונפלאות. בטיפול פסיכולוגי טוב אתה נתקע מול עצמך, והפסיכולוג רק עד למאבק שלך.
אם אין לכם אפשרות ויכולת לעבור טיפול פסיכולוגי, שהוא מטבעו יקר ותובעני, זה לא סוף פסוק. אפשר למצוא דרכים חלופיות. אדם יכול לעבוד על עצמו באמצעות קריאה, התעמקות וחקירה של הנפש האנושית. בימינו ניתן להגיע לגופי ידע משמעותיים בקלות רבה ולחרוש את האינטרנט. נכון שלא תמיד התהליך הרגשי שתעברו ללא הדרכה או הנחייה יהיה מעמיק באותה מידה, אבל לא פעם גם טיפולים פסיכולוגיים יקרים ונחשבים מגיעים למבוי סתום. תחת הכותרת “טיפול פסיכולוגי” יש כל כך הרבה גוונים ותת גוונים, כך שזה מורכב ולא חד משמעי.
חשוב למצוא דמות מתאימה של מנטור או מנטורית שנראית לכם מתאימה לצורכיכם. כדאי להפעיל אינטואיציה בשלב הבחירה של הדרך הנכונה והמדויקת עבורכם. איזה מין תהליך תרצו לחוות? מהי מטרתכם בחיים? ועוד המון שאלות גדולות שכדאי להעז לשאול. כדאי לזכור שכל מסלול שתבחרו הוא ייחודי לכם ונכון לצורכיכם. אין אמת מוחלטת. יש כל כך הרבה אפשרויות ללמוד ולהחכים, ואין דרך אחת נכונה. חשוב להפנים את זה.
כל אחד מאיתנו הוא חד פעמי ומתפתח אחרת. כל אחד חש את עצמו אחרת ונתקל בקשיים שונים. אין פתרונות קלים. אם אעבור סדנה כזאת או אחרת, מבטיחים לי שאהיה אדם אחר. אל תיתנו לאשליות לכוון אתכם. העבודה על העצמי היא עבודת חיים, ואין קיצורי דרך. ברור לי שאדם שחש את רגשותיו ולומד לחיות איתם בצורה מאוזנת הוא אדם בריא בנפשו. אני לא מטיפה לפעול מתוך רגשות קיצוניים מתוך התפיסה של העיקר להרגיש. אני טוענת שאם אתה ער לרגשותיך ולומד לכבד אותם אצלך ואצל אחרים, היכולת שלך לחיות כאדם שלם גדלה ומתפתחת.
יש המון קצרים בין בני אדם בתקופתנו. אנחנו כמעט לא מדברים, השגרה מוצצת את דמנו. למי יש זמן לבדוק מה את מרגישה? את צריכה לתקתק את הבית, הילדים העבודה, ומה שנשאר לך עם עצמך זה לראות סדרות. בסדרות לפחות מרגישים, בוכים, צוחקים, מתאכזבים עם הדמויות. לא מוכרחים להתרכז, העיקר לא להרגיש את הרגשות השליליים המלווים אותנו.
החוכמה היא לייצר רגשות גם בלי מסכים, וזה קשה מאוד. אנחנו מתוכנתים להגיב אמוציונלית למסכים עד שלא נשאר לנו הזמן והחשק לבדוק מה אנחנו מרגישים עמוק בפנים. ובכלל את מי זה מעניין מה שאני מרגישה עמוק בפנים? אז זהו, זה מעניין מאוד מה אתם מרגישים בפנים. יש לזה השפעה רצינית על חיי הסובבים אתכם. היכולת לחוות רגשות מסוגים שונים, לחוש אותם ולהמשיך הלאה היא חשובה מאוד. יש בזה שחרור, פינוי מקום לרגשות נוספים.
הבן אדם הזה מעצבן אותי, בא לי לצעוק עליו. סיטואציה מוכרת, לא?
הזיהוי של “אני עצבנית” מוריד מהמתח וגורם לי לזהות את הצעקה הפנימית הרוצה להשתחרר. קודם כול אני בקשר עם הצעקה הפנימית. אחר כך אני מעכלת: הבן אדם שמולי מפעיל אותי, בא לי לצעוק עליו ברגע זה. למעשה זה שלי ולא שלו.
יש לי חלק ברצון לצעוק עליו, זה לא רק שהוא מעצבן אותי וזהו. משהו בו גורם לי לראות במראה את עצמי. למעשה אני מתעצבנת על עצמי ולא עליו. אבל זה יוצא עליו. אם נבדוק היטב ונזהה מה מעורר אותנו אצלו, על אלו כפתורים הוא לוחץ לנו, נוכל להגיב בשקט ולהימנע מהצעקה.
אני לא אומרת שאף פעם לא צריך לצעוק. בהחלט ניתן לצעוק כשזה נובע ממעמקי הנפש. לפעמים לא שומעים אותנו אם אנחנו לא צועקים, בעיקר בארצנו הצעקנית. מה עושה את ההבדל?
לא להתפרץ כי אני לא שולטת בעצמי, אלא עצם הזיהוי הרגשי והבחירה החופשית בצעקה כאופציה כבר יכול להרגיע אותנו.
“אני צועקת כי חשוב לי שתשמע” אפשר לומר, להירגע ולהמשיך. ברגע שברורים לי כל נימי הנפש שלי ואני מכירה את עצמי, אוכל להימנע מצעקות ולנהל דיאלוג אמיתי ומתגמל. אין תענוג גדול יותר מניהול דיאלוג פורה ומעשיר.
היעדר התוכן מלווה אותנו גם בחיי היום—יום. התקשורת היחידה שלנו היא בקבוצות ווטסאפ. איך נוכל לבקש מהילדים לעזוב את הסמארטפון או את המסך כשאנחנו לא מפנים זמן לשיחה בקול עם ילדינו?
כמה אנחנו מדברים עם הילדים שלנו? איך נוכל לזהות רגשות בעצמנו וללמד את ילדינו לקרוא את רגשותיהם ואלה של הזולת? גם הילדים שלכם זקוקים לתוכן. תוכן ממשי הוא מצרך נדיר אך מבוקש. בעיקר ב-2019 חסר לכולנו תוכן אמיתי.
בני האדם מאז ומעולם חיפשו תוכן, ולכן ישבו סביב המדורה וסיפרו סיפורים. איפה נמצאת מדורת השבט שלנו? שאלה חשובה ומלאה תוכן הדורשת עיון נוסף.
כמה מילים על צבירת רגשות. אנשים שצוברים רגשות שליליים הם מסוכנים לעצמם ולסביבה. אלה שרוצחים את נשותיהם צברו כעסים במשך שנים, ופתאום הכול מתפוצץ. הם לא ניהלו דיאלוג, אלא נפלו קורבן לרגשותיהם הגואים. הרגשות שהציפו אותם לא היו מטופלים והביאו לטרגדיה משפחתית. לכן אם מישהו מסביב מאיים לרצוח, כדאי להקשיב למילים שלו, כדאי להתייחס ברצינות למילים של אנשים למרות חוסר הכבוד כלפי מילים בתקופתנו. מילים לא פעם הן איתות לעזרה, שמן הראוי להתייחס אליו. כל אחד מאיתנו רוצה שנקשיב לו, גם הרוצחים בפוטנציה. אפשר למנוע את הרצח הבא. השאלה: “איך אתה מרגיש?” הנשאלת עם כוונה אמיתית יכולה לשנות עולמות.
לכן חשוב לדבר, להתעניין בזולת, לשאול לשלומו. המילים: “מה שלומך?” נאמרות היום ללא כוונה מיוחדת. כדאי לצקת בהן תוכן ולהחזיר למילים את משמעותן. מי שעונה ל”מה שלומך” הנשאל אוטומטית נחשב לטרחן ונודניק. אבל אם נקשיב לו, נעשה איתו חסד, ומה אפשר עוד לבקש?
אם כל אחד בסביבה הקרובה שלו יתחיל להתעניין, לשאול שאלות, לברר איך מישהו מרגיש, במיוחד מי שמרבה לשתוק, עולמות תקשורת ייפתחו בפנינו ואולי האלימות סביבנו תצטמצם.
תחושו את עצמכם, עשו עימנו חסד!!!
