ביום ראשון לפני שבועיים נהרג סלומון טקה מנתז של קליע שנורה על הקרקע בידי קצין משטרה בלבוש אזרחי. בתגובה לאירוע הפגינו אלפי אנשים, בעיקר יוצאי אתיופיה, בכל הארץ כנגד אלימות משטרתית. חלק מהמפגינים נקטו פעולות אלימות, הכו ופצעו שוטרים ואזרחים, הבעירו צמיגים ומכוניות, גרמו הרס לרכוש וחסמו כבישים וצמתים, בהם גם היציאה הדרומית של העיר.
בני הקהילה האתיופית, כך גם בני הדור השני והשלישי, מרגישים כי הגיע הזמן לשינוי. הם נולדו בארץ, גדלים בארץ, משרתים בצבא, “צברים” בכל רמ”ח איבריהם, ועדיין מרגישים את האפליה בסביבתם. נקודת הראות של כל אחד מהם שונה ומגוונת, אך יחד עם זאת הם יודעים דבר אחד — הם רוצים להשמיע את קולם, הם רוצים להרגיש שווים בין שווים.
“לא באה ממקום של מסכנות”
יעל מאס, 27, זמרת, ובן זוגה דודי שובל, 27, אמן גרפיטי
יעל מאס (זהו שם הבמה שלה; שם משפחתה: מנטסנוט), שנולדה וגדלה בקריית מלאכי, היא זמרת שעוסקת בעיקר במוזיקה שחורה, ולאחרונה שחררה סינגל שנקרא "GOOD TIME" שהגיע ל-MTV. מאס החליטה להעביר מסר של חוזק, מסר חיובי ולא להציף את הכאב והתסכול במוזיקה שלה. “אני רוצה להעביר מסר לדור הבא וחשוב לי להראות לאנשים שאני חזקה ולא מוותרת, שייקחו השראה מזה. אני לא באה ממקום של מסכנות אלא ממקום של כוח”. נוסף לכך, מאס כתבה בימים אלו שיר יחד עם חברה עידן רז, שקשור למחאה האחרונה ולמותו של סלומון טקה. “אני בדרך כלל לא כזה אומרת את הדעה שלי, אבל המקרה הזה ישב לי והוא לא יוצא לי מהראש”.
עבורה המחאה הזאת היא דרך להביע תסכול של שנים, שלה ושל קהילה שלמה. “ההתרחשויות האחרונות מאוד משפיעות עליי, זה חלק ממני ואי אפשר להתעלם מזה. מה שקרה עורר הרבה כעס ותסכול שיצא באופן מאוד ספונטני והרגישו את זה”.
למה המחאה האחרונה כל כך עוצמתית בעינייך?
“אנחנו מוחים במשך כמה שנים במחאות שקטות, לא אלימות ומאורגנות, אבל המקרה האחרון שבר אותנו והראה לנו כמה לא מתייחסים אלינו. בני העדה מרגישים שהמשטרה לא באמת עושה את העבודה שלה, היא נטפלת אליהם, בעיקר לבנים. זה משהו שאני יכולה להזדהות איתו, אני יכולה לומר ששכנים שאני מכירה, חברים שלי, נפגעים, עוצרים אותם סתם. אנשים חווים את זה יום-יום, אולי הם לא מתים, אבל הם מתים מבפנים, הנפש נפגעת, והכול בגלל צבע העור שלהם”.
יצאת להפגנות?
“הגעתי לעזריאלי יחד עם חברות ודודי, אבל היינו בחלק הלא אלים. האלימות, אגב, לא מוצדקת, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה בא. כמה שנים אפשר לזעוק? שנים אנחנו מוחים, ושום דבר לא השתנה. יש כבר 13 הרוגים, וכשרואים מקרה אחר מקרה, זה מה שגרם לתסכול ולזעם”.
איך מגיבים אלייך ברחוב?
“במכולת פונים אליי, אומרים לי, ‘אפשר לעשות את זה בצורה יותר עדינה, במחאה שקטה’, אבל התשובה שלי היא שאנחנו עושים מחאות באופן שקט כל הזמן, אבל אין שינוי. אני מתפללת לשינוי. אנחנו דור צעיר, יהודים, ישראלים, ואין סיבה שיתנהגו אלינו ככה”.
את סובלת מגזענות?
“אימא שלי הכינה אותי לעולם הזה, ולכן גם כשזורקים לי הערות גזעניות זה לא פוגע בי. אני יודעת מי אני, במיוחד אם זה קשור לצבע עור, אבל ברגע שהממסד פוגע בנו זה מפריע. אם אני רוצה עכשיו להתלונן במשטרה, יהיה לי קשה כי לא יתייחסו אליי כמו שצריך. אין לי אמון בממסד, לעדה שלמה אין אמון”.
שובל, שגדל והתחנך באשדוד, מסביר כי הוא רואה את כאבם של בני העדה האתיופית, אף שאינו חלק ממנה. “זה פוגש אותי מגיל צעיר, יש לי הרבה חברים שגדלתי איתם ברובע ו’. אמנם אני לא שחור, אבל זה לא משנה הצבע, מפריע לי שמתנהגים ככה לישראלים. מפלים אותם, ברחוב סתם רואים אותם ועוברים מדרכה, בשכונות שלהם יש דיכוי משטרתי”. שובל מספר כי לחבריו בני העדה יש חרדת משטרה. “הם, רק כשהם רואים את הצ’קלקה, הם מחסירים פעימה”.
לדבריו, הוא אינו מבין מדוע מתנגדים למחאה. “מפריע לי שכולם אומרים, ‘למה הם פנו לאלימות?’ לפי דעתי זאת טעות — האלימות פנתה אליהם. כבר שנים הם סופגים אלימות פיזית ודיכוי מכל פינה אפשרית. אתיופים הם ילידי הארץ, עשו צבא, אין פה מה לשים הבדל”.
יעל ודודי. צילום עומרי דדון
“שוטר בא עם דעות קדומות על יוצאי אתיופיה”
יששכר מקונן, 52, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בניר גלים, עובד בחברת חשמל, סגן ראש מועצת חבל יבנה
יששכר מקונן עלה לארץ בשנת 1972 כשהיה בן 5 היישר לאשדוד — מהמשפחות הראשונות שעלו לישראל מאתיופיה.
הוא פועל רבות לטובת הקהילה האתיופית ובין היתר הוא יו”ר עמותת “ציוני ישראל” העוסקת בתחום הכנה לצה”ל בקרב יוצאי אתיופיה וחבר צוות “אמון, קהילה, משטרה”. הצוות החל לעבוד בעקבות ההפגנות ב-2015 לאחר תיעוד של התנהגות שוטר כלפי דמאס פיקדה, חייל במדים יוצא אתיופיה.
“ראינו שיש כשל בתקשורת שבין הקהילה למשטרה, ולכן הוקם הצוות הזה”, מסביר מקונן. “הנענו תכניות שרובן יושמו ומיושמות, כמו לדוגמה מצלמות גוף לכל שוטר שבא במגע עם אזרחים. הפיילוט החל לפני כחצי שנה, והמטרה היא שעד סוף השנה נגיע לחלק גדול של השוטרים”. לדבריו, בפיילוט התגלה ששיעור התלונות על אלימות ירד ב-90% ברגע שהשוטר היה עם מצלמת גוף. הצוות הזה מתכנס אחת לרבעון, אבל בין לבין אנחנו ומי שממונה על הצוות שי יאסו (ראו מסגרת) מדברים.
“צריך להבין שלא מדובר בבעיה של קהילה אחת, אלא בעיה כלל חברתית. כאשר יש אלימות, זה נוגע לכלל”, אומר מקונן. “כשאומרים לי, ‘אנחנו מבינים אתכם’, כנראה לא מבינים את מהות הבעיה — אם שוטר יורה בנער באמצע הרחוב אז יכול להיות שהיום זה נער יוצא אתיופיה ומחר זה יהיה נער אחר”.
בנוסף, מקונן מדבר על שיטור יתר כלפי יוצאי הקהילה האתיופית, “אם אני מסתכל ארבעה חודשים אחורה, גם יהודה (ביאדגה) נורה בבת ים לאחר שהמשטרה קיבלה הודעה שיש אדם שאינו מיושב בדעתו מסתובב עם סכין, אני בטוח שהוא לא היה פוגע באף אחד. האירועים האלה מצטרפים להמון אירועי אלימות כלפי בני נוער יוצאי אתיופיה, והוא התפוצץ לפני כמה ימים”.
לדבריו, במפגש בין שוטר לקהילה האתיופית נוצר משהו שלא קורה עם אוכלוסיה אחרת. “צריך לפרק את זה ולראות מה קורה. שוטר בא עם דעות קדומות וסטיגמות על יוצאי אתיופיה, וזה במקרה הטוב תירוץ גרוע לשוטר להפעיל אלימות. ובן הקהילה מגיע עם תחושות שמתחילות בגן, בבית הספר ובצבא, וזה מביא בסופו של דבר לקצר שמביא להתנגשות אלימה”.
אתה מרגיש אפליה ברמה האישית?
“אני מרגיש את האפליה, אבל אני מצליח להתמודד כמובן בחלק גדול מהמקרים. צריך להבין שהפגיעה יכולה להיות במפגשים יום—יומיים, לדוגמה, אני גר במושב ניר גלים, ובדרך כלל כשאני מסיים את יום העבודה אני אוהב לעבוד בגינה. כשאני מזמין טכנאי הביתה בהתחלה הם תמיד בטוחים שאני פועל. אם לא הייתי כהה עור, זה לא היה קורה. אותי זה כבר מצחיק”.
מקונן מספר כי גם ילדיו כבר חשים את האפליה. “בשישי בשולחן בערב שבת קיימנו שיחה עם הילדים, והבן שלי סיפר לי שבפעם הראשונה מקטלגים אותו לקבוצה לא חיובית, פונים אליו ואומרים לו, ‘מה אתם האתיופים הפכתם לאלימים?’ זה המצב בחברה שלנו, מי שמכיר יוצאי אתיופיה מרשה לעצמו ‘לצבוע’ את כלל הקהילה, בין אם הסיטואציה הייתה חיובית או ההפך, ההכללה הזאת היא שורש הבעיה”.
יצאת להפגין?
“הייתי במחאות, זה דבר לגיטימי, בסיס הדמוקרטיה הוא היכולת של האדם יכול למחות. יחד עם זאת, אני אומר: 'כן למחאה, לא לאלימות’. ההפגנה האחרונה, שהייתה מאוד אלימה, נועדה להביא את הגוף השלטוני לשולחן עבודה ולהתחיל בטיפול הבעיה”.
ואכן, מקונן פנה לשר לביטחון פנים גלעד ארדן וביקש ממנו להיפגש. “ברביעי האחרון התקיימה פגישה בינינו יחד עם צוות ‘אמון. קהילה. משטרה’ ועם פעילי ציבור נוספים מאשדוד, כמו פנטהון אספה, יו”ר טבקה ותושב אשדוד, ורפ”ק שי יאסו, במטרה שיעבירו את המסר שבאנו עם תכניות שצריך לקיים. באותו יום בערב קיימנו פגישה עם ועדת השרים במשרד ראש הממשלה ושם הבענו את הזעם בקהילה והעברנו את המסר וביקשנו ליישם את ההחלטות והחוקים”.
לדעת של מקונן, הכול מתחיל בחינוך. “בעינינו זה מתחיל בחינוך — ליהודי אתיופיה יש היסטוריה מפוארת — צריך ללמוד על התרבות וההיסטוריה שלנו וככה לומדים ומבינים את יהודי אתיופיה. בסופו של דבר, כשלומדים מונעים את הדעות הקדומות. אגב, לא ייתכן שגם הרבנות תערער על היהדות ששמרנו בקנאות במשך 2,500 שנה”.
אך גם בתעסוקה המצב, לדבריו של מקונן, לא מעודד. “יש חוק של ייצוג הולם בתעסוקה, ובינתיים 98% לא מיישמים את החוק הזה. עיריית אשדוד, לדוגמה, לא עומדת בתקן הזה”.
מקונן מסביר כי המחאה היא של הדור הצעיר, זה שסבלנותו פקעה. “קמו נערים שאין להם את הסבלנות שלנו הייתה. אני נגד אלימות, אך יחד עם זאת צריכים להבין שהם לא רוצים לסבול יותר”. גם האמון של הקהילה האתיופית במח”ש נפגע. “אם מפקדת מח”ש מצהירה שתפקידה לשמור על שוטרים, היא לא מבינה את תפקידה. ואם יש העברת תפקידים בין מח”ש למשטרה, אז מח”ש פסול, כי השאיפה שלו תהיה לשמור על חבריו, וזה כשל שצריך לטפל בו”.
איזה תגובות אתה מקבל מחבריך מאז תחילת המחאה?
“התגובות מאוד מגוונות. הרוב מעריכים שאנחנו עושים צעדים מול הממשל לטובת שיפור המצב, ואחרים אומרים לנו, ‘למה אתם יושבים איתם?’ אבל אם אנחנו רק נפגין, לא נוכל להתקדם. באופן כללי הרבה אזרחים עמדו בפקקים, חלקם הזדהו עם המחאה של הקהילה, וחלקם חושבים שזאת בעיה חברתית. אגב, כשאומרים לי שאוהבים את האתיופים, זה מסביר את ההתייחסות, ובעיניי יש במשפט הזה התנשאות והפרדה”.
אתה נחשב לסיפור הצלחה.
“כי אני לא חושב שיש דרך אחרת מלבד לא להישבר, להמשיך, להתמיד ולהצליח. במשך 20 שנה ניסיתי להיכנס למועצה באשדוד ולא הצלחתי, המשכתי והיום אני סגן ראש המועצה. צריך לקחת את המחאה הזאת לא ממקום של מסכנות, אלא מתוך חוזק ולהצליח בסופו של דבר”.
מקונן מימין עם ראש הממשלה נתניהו, אספה ורפ"ק שי יאסו
“קיללו אותי על צבע העור שלי”
ברוך דגו, 37, נשוי ואב לשלושה, פרש לאחרונה מכדורגל
הכדורגלן ברוך דגו עלה לארץ בגיל 7 וחצי וגדל באשדוד. כיום הוא סטודנט לחינוך וחברה בקריית אונו ועוסק באימון וניהול בכדורגל וביזמות.
את דגו המחאה פגשה כשאשתו בדיוק ילדה את ילדם השלישי, לכן לא יכול היה להגיע להפגנות. עם זאת, הוא קיים מפגשים עם חברים בני העדה האתיופית והצליח לחוש יחד איתם את הכאב הגדול. “ברגע שזה התפוצץ, שוב חזר הניגון, שוב יצא הכאב של כל הצעירים. הסבלנות פוקעת, הצעירים לא עומדים יותר בכאב, ויש רעש גדול”.
איך הסביבה שלך מגיבה למחאה?
“חברים מדברים איתי על זה כל הזמן, חלקם מסכימים, חלקם פחות. יש כאלה שאומרים שרק ככה יקשיבו לנו, ויש כאלה שלא מסכימים עם האלימות. אבל בסך הכול מי שמכיר וחי את השכונות ורואה מה קורה עם הצעירים מבין את ההתרחשות האחרונה. אנחנו אוהבים את המדינה ורוצים לחיות פה ביחד, אבל אי אפשר כבר לומר אמן על כל דבר”.
דגו מסביר כי הדבר שבעיקר מעציב אותו הוא העובדה שעדיין מבדילים את הקהילה אתיופית משאר התושבים בארץ. “אנחנו כבר דור שני ושלישי, אנחנו נולדנו בארץ, ילדים ישראלים לכל דבר ועניין, צעירים שמשרתים בצבא ועדיין מרגישים סוג ב’. חשוב לי תמיד לתקן — אנחנו לא מהעדה האתיופית אנחנו ישראלים ממוצא אתיופי”.
האם יש לדעתך שיטור יתר?
“יש שיטור יתר במקומות מסוימים. אין לי בעיה שיהיה שיטור יתר, אבל שכל שוטר ידע לגשת ולהיות אדם כאילו זה הבן שלו, ולא להתייחס לילד שסתם יושב בשכונה כמישהו שבא לעשות משהו רע. תפקידם של השוטרים הוא לטפל בזה בצורה חכמה”.
דגו מנסה לקחת את ההצלחה הגדולה שלו בכדורגל ולפרוט אותה לעזרה לבני נוער ממוצא אתיופי, אך לא רק. “כשמזמינים אותי, אני מרצה בבתי ספר ומספר את הסיפור האישי שלי. כל הצעירים האלה מכירים אותי, אבל הם כבר לא זוכרים ששיחקתי ברמות הכי גבוהות, לכן אני מספר להם איפה שיחקתי, וזה נותן להם תקווה. הם שואלים איך עברתי את התקופות הקשות ומספרים מה הם חווים בבית ספר וברחוב, ואני משתדל לתת להם את התשובות הכי טובות בכדי להתפתח ולא ללכת למקומות לא טובים”.
סבלת מגזענות בכדורגל?
“בכדורגל קיבלתי קללות גזעניות, ותמיד אמרו לי, ‘תתעלם’ או ‘תהיה חזק’, אבל כמה אפשר להתעלם? לא קיללו את אבא שלי או אימא שלי, קיללו אותי על צבע העור שלי. זה כואב לי עד היום”.
לדעתו של דגו, הכול מתחיל בחינוך. “ברגע שילד גדל ורואה את כל הצבעים ואת כל המינים ומכיר את כולם, אז זה יותר קל. בגן של הילדה שלי לדוגמה עיריית ראשון לציון עושה אינטגרציה ומשלבת ילדים משכונות שונות בגנים, וכך ילדים ממוצא אתיופי גדלים בכיתות, ואז הילד גדל ולא רואה משהו שונה, וזה דבר מדהים”.
ברוך דגו במשחק. צילום מוטי קדוש
“אנחנו פה בזכות ולא בחסד”
עו”ד אייצ’לותם מסלה, 33, נשוי ואב לשניים. התמודד על מקום במועצת העיר אשדוד בבחירות האחרונות ולא נכנס
אייצ’לותם מסלה מאשדוד מרגיש כי הגיע הזמן לצאת מתחושת הקיפוח ולהתחיל לחיות ממקום של עוצמה. “אנחנו תמיד רצים עם הדגל של הקיפוח וזה מצייר את הקהילה כנחותה, כאחת שאין לה מקורות, שאין לה מה לתת למדינה, וזה רק מעצים שנאה וגזענות. מובילי הדעה של הקהילה לא צריכים להעצים את הגזענות, לא לעבוד מתוך חולשה אלא מתוך חוזק וחוסן וכך נוכל לעזור לשחרר את תחושת הנרדפות”.
אז מה הפתרון?
“הדבר היחיד שיכול לנצח גזענות זה חינוך. ברגע שאין הורים משמעותיים, אנחנו מאבדים את הילדים. שההורים יהיו מעורבים. בנוסף, שכל ילד ימצא את המסגרת בחינוך הפורמלי ובחינוך הבלתי פורמלי. היום יש כל כך הרבה מסגרות. אני לא צריך מד”צים רק של אתיופים, אלא שישתלבו במסגרות הרגילות — במסגרת הפורמאלית הם ביחד אז למה לא ביחד אחר כך? את החלק הקל עברנו, עכשיו בואו נגיע לקטע הקשה — לעבוד, להרים את האחים שלנו, להוציא מתנדבים, לתמוך האחד בשני ולא רק בעת צרה אלא גם בשגרה להיות האחד בשביל השני. בבחירות להסתער — בלי כוח פוליטי, כלכלי וחברתי אתה לא שם. אנחנו צריכים להבין את זה”.
נוסף לכך, מסלה מפריד בין המקרה של טקה לבין הרצון לפתרון. “זה מקרה שצריך לטפל בו כי זה לא היה אמור לקרות. לשלוף אקדח זה דבר שלא מתקבל על הדעת. אני יכול לומר כלוחם אגוז לשעבר שבשביל שאדם יירה על מישהו אחר, צריך להרגיש סכנה מוחשית ומידית”.
את החיבור שעושים בני הקהילה עם המאבק של האפרו—אמריקאים בארה”ב מסלה אומר שהוא לא מצליח להבין. “היום אני רואה ברשתות החברתיות שמעלים פוסטים על מרטין לוטר קינג. חבר’ה, אנחנו לא שם. אותי זה מעליב שמשווים אותי לשם. אני יהודי ממוצא אתיופי, לא עליתי לארץ כמהגר, אני חזרתי לארץ אחרי 2,700 שנה בזכות אבותיי ששמרו את יהדותם. אף אחד לא עשה לי טובה. אנחנו פה בזכות ולא בחסד”.
אייצ’לותם מסלה. צילום מתוך דף הפייסבוק משרד עורכי דין, אייצ'לותם מסלה
“מעגלי השיח נולדו כדי להרגיש שותפות גורל”
ירוס תשומה, 26, גדלה באשדוד ברובע ו׳, עובדת בעמותה חינוכית ״אחריי״ נוער מוביל לשינוי, סטודנטית ללימודי חינוך והוראת אזרחות
כשירוס תשומה מאשדוד שמעה לראשונה על מותו של סלומון טקה היא גילתה כי חבריה לספסל הלימודים היו מדריכיו במרכז נוער בקרית אתא.
השתתפת בהפגנות?
״ראשית אומר שהמאבק שלנו הוא על זכויות, זאת לא גחמה אישית ולא מחאה סקטוריאלית אלא אוניברסלית ונכונה לכל אדם באשר הוא אדם. וכן, בימים הראשונים השתתפתי בהפגנות בקרית אתא וממש היה לי חשוב להיות נוכחת ולהביע סולידריות. הייתי שם עם ילדים בני 12 ו-13 שצעקו שהם רוצים להיות שווים בין שווים. הרגשתי צורך להוות גשר בין השוטרים וחיילי המג״ב לבין הילדים האלה ולנסות לייצר שיח״.
לבסוף, למרות רצונה של תשומה לשיח גם היא נפגעה פיזית במהלך אחת ההפגנות. ״עמדתי עם נער בן 14 ושוחחנו, מסביבנו צמיגים בוערים ומהומה גדולה ואנחנו משוחחים. ניגש אלינו שוטר והתחלו חילופי דברים בינו ובין הנער וכשאמרתי לו ׳תסתכל לי בעיניים ותאמר לי שזה בסדר מה שקורה פה׳, ולבסוף קיבלתי מרפק לצלעות. אני לא מגבה ולא מלבה אלימות אבל היא הייתה בלתי נמנעת ונבעה מחוסר אונים, בפרט בקריית חיים המפגינים הכירו באופן אישי את סלומון״.
היא נולדה באתיופיה ועלתה לארץ עם משפחתה בגיל 6. תשומה מסבירה כי מעגלי השיח והמחאות השקטות קיבלו סיקור קטן ואילו ההפגנה האלימה קיבלה כותרות, מה שמלבה את האלימות אפילו יותר.
״מה הילד בן ה-12 לומד מזה? שבאמצעות אלימות מסתכלים עליך, מקשיבים לך״.
איך זה להיות יוצא אתיופיה בימים אלו?
״אלה ימים מורכבים. בנוסף נשמעים משפטים כמו: ׳אתם צריכים לחזור לאתיופיה׳ או ברשתות החברתיות כתבו ׳תמכתי בכם עד ש..׳. האלימות שהייתה במחאות הייתה מתוך תחושה של חוסר אונים ורצון להשמיע זאקת כאב״.
ואת חלק מארגון מעגלי השיח ברחבי הארץ.
״מעגלי השיח נולדו מתוך שיח עם חברים כדי להביע את התחושות הקשות ולהרגיש שותפות גורל. היכולת לעבד ולדבר האחד עם השני היה צורך שרצינו לענות עליו אז נפגשנו כמה חברים והחלטנו לתת מרחב בטוח למחאה הכי צודקת ולאפשר לאנשים לדבר ולשתף. לשמחתי הפעילות באשדוד הכפילה את מספר המשתתפים וכבר אנחנו לקראת הפעילות הבאה – הקרנת סרט ׳חלום ירושלים׳ – ראיונות עם מי שעבר את המסע לישראל דרך סודן והמטרה להוקיר תודה ולהפיץ החוצה את ההקרבה של הדור הקודם בכדי להגיע לארץ״.
ירוס תשומה. צילום רותם פסו
שיר המחאה
איילה אינגדשט, 41, זמרת ושחקנית, גדלה בעיר אשדוד, מוכרת בימים אלו בעיקר מפרויקט “ילדי בית העץ”
מאז מותו של סלומון טקה אינגדשט החליפה את תמונת הפרופיל שלה והעלתה כמה פוסטים בפייסבוק, הראשון שבהם הוא סרטון שבו היא שרה שיר שהתפרסם בשנת 2012 אך עדיין רלוונטי לימים אלו. בפוסט כתבה: “עוד אח אחד ירד אל הקבר”.
מתוך השיר: “היום אני תופרת את עורי עליך, האדם הלא שחור. היום אני צועקת בקולי אליך, האדם הלא נאור. מי בחושך? מי באור? מי פיכח? מי שיכור? ומי פה מחליט איזה שער לפתוח או לסגור? והילדים ישחקו ביחד במגרש המשחקים שבשכונה, והילדים יחיו בלי פחד ולא ידעו נידוי והפליה. לא ידעו זרות והבדלה כי על עורינו צבע, אבל תחתיו בשר ודם”.
איילה אינגדשט, מתוך הפוסט בפייסבוק
