אף על פי שהשנה רחוקה מלהסתיים, אנחנו מתנהלים כולנו עם אווירה של סופים. מסיבות סיום שנה בבתי הספר ובחוגים מאלצות אותי לעצור ולסכם גם את החיים האישיים שלי. לקחת את שני החודשים האלו של יולי—אוגוסט, שעמוסים לעייפה מעבודה ולימודים, אבל עדיין נחשבים כתקופת “חופש” כדי לחשוב על ההתנהלות היום—יומית מנקודת מבט של בטלה.
בת ה-12 שלי משתתפת השבוע בקונצרט הראשון שלה. היא תלווה בגיטרה, ואנחנו מהקהל נעקוב אחרי האצבעות שלה כשהיא מחליפה אקורדים בקלילות ופורטת.
בת ה-14 סיימה כיתה ח’ ועולה לתיכון — “סמינר” כפי שאנחנו מכנים אותו. בטקס מפואר ומרשים שנערך במשכן לאמנויות הבמה, היא קיבלה תעודת גמר יחד עם עוד כ-140 בנות במחזור שלה.
שתי הילדות הקטנות שלי הפכו לנשים. זה כנראה קרה כבר לפני שנה או שנתיים, אבל אצלי האסימון נפל רק עכשיו. הן עדיין ילדות קטנות בהמון מובנים, אבל האישיות שלהן כל כך נוכחת ומרשימה ומדהימה אותי. זה שלי, זה צמח ממני, אבל זה שלהן כל כך.
אני חוזרת לרגע הראשון שהחזקתי את הבכורה שלי, לחרדות המבולבלות כשזה קרה. עם כל ההכנה והציפייה שקדמה ללידה, אף אחד לא הכין אותי לאחריות האדירה שנכפתה עליי כשהחזקתי גוש שחום קטן עם עיניים פעורות שמביט בי בביטחון גמור שאעשה בשבילו את הכי טוב שיכול להיות.
לא הבנתי איך ולמה כל האימהות יודעות, ואני בורה ומבוהלת. הסתכלתי על אהרון בעלי, ונחרדתי מהמחשבה שהוא יגלה שאני לא האימא המושלמת שהוא חושב שאני. שאאכזב אותו ואותי ואכשל במשימה שאמורה להיות פשוטה וטבעית עבורי.
והן גדלו. לשמחתי ולחרדתי הרבה. וכל מה שזרענו בהן התערבל היטב עם האופי והטון הפרטי שלהם וניצב מולנו כמראה. והן עושות דברים, וחושבות על דברים, ומביעות עמדה עצמאית, ושייכות למעגלים רבים נוספים, ומתעצבות כל יום, כל רגע.
ואני עדיין לא יודעת מה זה אומר להיות אימא, כי עד שאני מבינה מהם הצרכים שלהן הן כבר עוברות לשלב הבא, ואני נזרקת לעולם עלום וחדש.
בניגוד לאימא שלי, שילדה אותי בגיל מבוגר יחסית, אני אימא צעירה עבורן. ולמרות זאת, כל מה שאני יודעת על אימהות זה ממנה. היא חינכה אותי באופן הכי לא קלישאתי שאפשר ורק אהבה אותי. כבת זקונים הגבולות החינוכיים שלי לא היו ברורים, לא ידעתי תמיד עד כמה אני יכולה לחצות אותם. ידעתי בוודאות דבר אחד — אני הילדה הכי אהובה בכיתה, בעיר ובעולם כולו. אהבה רדיקלית קיצונית.
בטקסי הסיום המרוכזים של הימים האלה אני יושבת ומרגישה הרגשה מוזרה לגבי השייכות שלי לבנות הגדולות האלה שאני אימא שלהן. אני לא יודעת מה זה להיות אימא טובה דייה, אני לא יודעת האם אני תמיד נמצאת שם בשבילן, אני לא יודעת אם אני עומדת “בשבועת האם” שנשבעתי אז בלב כשהן נולדו, אני לא יודעת מי אני ומי הן. אני יודעת דבר אחד בלבד — אני אוהבת אותן באופן הכי רדיקלי וקיצוני שיכול להיות.
