אומרים שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. לא צריך להיות אדם דתי כדי להאמין שזה מה שקרה. וחורבן הבית הוא לא רק חורבן של מבנה מקודש, אלא חורבן כל הממלכה.
ולמה זה רלוונטי לימינו? רק צריך להסתכל מסביב ולהבין שאנחנו על סף חורבן בית שלישי. נתניהו מכנה את כל מי שמבקר אותו ואת שלטונו “חמוצים”. אני חושבת שכל הנביאים בתנ”ך היו כאלה “חמוצים”, שהתריעו מפני הממסד והמלוכה שהפכו לחסרי לב ורגש כלפי העם.
כשהיינו חסרי מדינה, נרדפים על ידי המונים מוסתים, כשניסו להשמיד אותנו, תמיד הייתה קרן אור של תקווה בדמות אנשים שהייתה בהם מידת רחמים, אנשים שלעיתים סיכנו את חייהם כי לא רצו לקחת חלק ברוע. הם היו מיעוט. וגם שם לא כל האנשים לקחו חלק במסע ההרג וההשמדה, הם אפשרו זאת בשתיקתם.
אסור לשבת מהצד ולתת לממשלה הזו לפגוע במרקם האנושי שלנו. נתחיל במה שהכי לא מעניין את הישראלים: הרס הבתים בצור באהר, שבמזרח ירושלים. קראתי על המעמד של המקום, גם שאלתי חברים שמתמצאים והתבלבלתי. זה לא בדיוק ירושלים, זה גם לא בדיוק שטח ישראלי.
כפר פלסטיני המונה 15 אלף איש, מחולק בין שטחי A, B, C, זה כמו להיות בלימבו. אז הבתים שנהרסו שייכים לשטח של הרשות הפלסטינית. כלומר מי שרוצה שתי מדינות לשני עמים, אז הצבא הישראלי הרס מבנים בצו בית משפט ישראלי בשטח לא ישראלי. ולמי שרוצה בסיפוח, אז צריך להוריד את גדר התיל ולתת לאנשים שקנו ובנו מכספם את המבנים שהרסנו. הילדים, שהוצאו בלילה ממיטתם וראו את הצבא מפוצץ את הבית שלהם, כנראה שישנאו אותנו. רוב הציבור הישראלי לא יודע בכלל שהרסו בתים.
הפינוי בצור באהר. צילום אמיל סלמן
נעבור לנושא בחצי קונצנזוס — גירוש הילדים הישראלים של "העובדים הזרים". אי אפשר להביא לפה עובדות ועובדים ולחשוב שהם רובוטים שלא מתאהבים לא מקיימים חיי זוגיות. רובם משאירים משפחות בארצות מוצאם. אבל תמיד יש לצפות ליוצאי הדופן.
באות לכאן נשים ובאים לכאן גברים לטפל בהורים המבוגרים שלנו. להאכיל אותם, לרחוץ אותם ולנקות את החיתולים שלהם כדי שאנחנו נמשיך בחיינו, לעבוד ולבלות עם המשפחות שלנו, מורידים הרבה אחריות מעלינו. הם עושים את זה כדי לשפר את מצבם הכלכלי בארץ מוצאם.
הרוב לא מעז להביא ילדים כי בכך יש הפרת חוזה והם מסולקים מהעבודה. אבל לחלק זה קורה. אז אחרי שנולדים כאן ילדים, גדלים כאן, יוצרים קשרים וחיי חברה — למה לגרש אותם? אפשר להוציא תקנות ולשנות את מעמדם. אבל הפרנויה על ההתקפה של כל הזרים על העם היהודי מעבירה את זורעי השנאה על דעתם.
שיטת ההפרד ומשול, זה שם המשחק. כי במקום אלה שיגורשו יביאו עובדים אחרים, קבלני כוח אדם ירוויחו עליהם המון כסף. מדיניות הדלת המסתובבת. ילדים מגורשים ללא נודע. איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו — שמי שלא כמונו, מותר להתעלל ברגשותיו, להשתמש ולזרוק אנשים כמו נעליים מרופטות?
הדבר היחיד שעדיין נותן תקווה אלו הילדים, החברים שלהם וההורים שלהם. אזרחי המדינה הזו שלא מוכנים להיות רוב דומם ומשמיעים את קולם ומוחים על העוול הנוראי הזה. והלוואי שמילות השיר של ג’ון לנון “IMAGINE” היו מגיעות לאוזניים של כולם. לא צריך גבולות, עמים ודתות. או לפחות אם אפשר לחיות ביחד בשלום.
הגענו למה שבקונצנזוס כביכול — שביתת האחיות. המצב בבתי החולים בלתי נסבל. צוות קטן צריך לטפל בהמון חולים. אנחנו מעצמת היי טק, שנותנת טיפול ברמת עולם שלישי. מה שווים מחקרים רפואיים מהמובילים בעולם אם כמות האחיות היא שלוש אחיות למחלקה בלילה?
שביתת האחיות. צילום אוליבייה פיטוסי
משפחתנו התנסתה לאחרונה בבילוי ארוך במחלקות רפואיות. העבודה של הצוותים הרפואיים היא עבודה קשה ומאתגרת. הם המלאכים שמושיטים יד למי שנזקק להם. ואילו אנחנו כחברה מסכימים ומנענעים בראש, אבל לא ממש עושים משהו לתיקון המצב. המצב מידרדר ויאפשר רק למי שיש לו כסף להשיג דרך ביטוחים פרטיים טיפול טוב יותר. ומי שעני ולא חי במרכז לא יקבל טיפול כלל.
אם יש משהו שהייתי מצפה מכל העובדים בארץ, זה לסגור את כל השאלטרים, להשבית את כל המדינה כדי לדאוג לעצמנו. חוסר המעורבות של הוועדים הגדולים וההסתדרות מרגיז אותי מאוד.
נהיינו חסרי לב, כל אחד רואה רק את עצמו. וכשקורה לנו משהו רע, אנחנו לא מבינים איך מצאנו את עצמנו לבד. בשיטת הפלגנות בחברה וחוסר הסולידריות לכל המיעוטים, לחסרי הישע ולאלה שעובדים קשה יצרנו חברה משוסעת ומלאת שנאה. אז לא מספיק לבכות על חורבן הבית לפני 2,000 שנה צריך למנוע את חורבנינו כעת.
