רק אני, לבד, מול הראי

פוקחת עיניים. זאת הפעם החמישית הלילה. שמעתי רעש? אולי. יוצאת מהמיטה בודקת פעמיים את הילדים. מסורת זאת מסורת. חרדות הן חרדות. השעה 6:00 בבוקר. אור יום חודר מבעד לתריסים. זהו? נגמר הלילה? אני שואלת את עצמי מתחת לענני העייפות. טוב, אפשר עוד קצת, לא? מניחה את הראש על הכרית. 7:00. יוצאת מהמיטה. עייפה. נוטלת ידיים. מזל שאני נוטלת ידיים. המים הקרים שזורמים על ידי מתחילים להעיר את שאר חלקי הגוף. מצחצחת שיניים.

לא מדברת. אני אף פעם לא מדברת בבוקר. לא אדם של בוקר. זה תמיד מזכיר לי את ימי הזוהר, שבהם הייתי ברמנית, והשעה 4:00 לפנות בוקר הייתה השעה המועדפת עליי. מרימה גולגול לאוויר (בשיער, כן?), מוכנה לפעולה.

לאחר רוטינת הבוקר הקבועה, הכוללת הערה, איומים, צחצוח שיניים, בגדים, לגימה משוקו, סנדוויצ׳ים מושקעים של חנוך (שלי מאוד בסיסיים, אך מזינים), יוצאים מהבית. ככה איך שאני. זה כמובן אחרי שמתחתי את שערה הארוך של בתי לקוקו מסודר, הכולל צמה ארוכה ויפה שאוספת את כל השוונצים, וסידרתי את שיערו הקופצני של בני.

אני? אני חולפת מול המראה ושומעת השתנקות מבוהלת מכיוונה. מרימה אליה מבט (יש לי זמן כי בדיוק מכניסה את המפתח לדלת שנמצאת מולה) מה? מה? אני שואלת את בבואתי, אך בעצם מתכוונת למראה. שנבהלה.
יוצאת כשכבר חצי גולגול נוזל על כתפי, החולצה הירוקה מבצבצת מתחת לג׳קט שמנסה להסתיר אותה, נעלי מוקסין עם גרביים, כי בדיוק לא היה לי זמן לשרוך נעליים.

במעלית רק בודקת שלא נשארו על פניי שרידי שינה, עוד מראה אחת ביציאה מהמעלית… ואנחנו כבר ברכב בדרך.

יוצאת מהרכב, מלווה אותם לבית החברים, הם יבלו שם את שעות הבוקר. הם נכנסים. פונה לכיוון האוטו, הרוח מעיפה את הגולגול הנוזל אל פניי. נזכרת ששכחתי לקנות חלב. קופצת לסופר. פוגשת חברה. מתחבקות ומדברות. אני לא מקשיבה לה. עסוקה בפנים שלה — הן מרוחות במייק אפ עדין, על ריסיה מסקרה, עפעפיה מתהדרים בצללית קלה. שיערה מוברש. אולי אחרי פן? אני שואלת את עצמי. איך? השעה 8:20 בבוקר. בגדיה מסודרים. סנדלים יפים. לידה פעוט כבן שנתיים, ״הוא לא הלך היום לקייטנה, לא מרגיש טוב״. אני נועלת מוקסין עם גרביים. אז למה לעזאזל את נראית ככה אם בסך הכול נכנסת רגע לסופר לקנות לקטן קרואסון ואת חוזרת הביתה? צורחת. בלב. בפינה הזאת הירוקה ששמורה למקרים מעין אלה.

המראה שלי אף פעם לא היה אישיו בשבילי. מעולם לא זלזלתי בו, אבל מעולם לא ישבתי שעות מול מראה וטיפחתי אותו מעבר למינימום הנדרש. ״מינימום נדרש״ לפי הלקסיקון הפרטי שלי: מקלחת חובה כל בוקר (כולל חפיפה), גלח”ץ — גילוח (כולל גבות, שפם) וצחצוח כל השאר… לבוש מעודכן יחסית, בהתאם לתיאוריות האופנתיות שלי. וזהו.

איכשהו תמיד הרגשתי מטופחת ויפה. איכשהו ברוב המקרים הסביבה זרמה איתי. תודה לאל. השיער היה משתנה בהתאם לרוח שנשבה לצדי ויכול היה להיות ארוך וחלק, קארה, עם פוני, בלי פוני. אבל גולגול היה מתחיל ונגמר בבית. טוב, אולי לא תמיד. פעם אחת, זמן היותי תלמידת מכינה באוניברסיטת ירושלים וגרתי במעונות שם, לא מצאתי סיכה להחזיק את הפוני שנפל על עיניי. אספתי אותו בעזרת סיכת כביסה. הייתי בחדר, מדי פעם יצאתי אל חבריי לשאול שאלה פה, להתייעץ שם. אחרי שצחקו עליי מלוא ריאותיהם פעם אחת, התרגלו למראה. ואני לא הפניתי עורף לסיכת הכביסה שהצילה את עיניי מפזילה לכל החיים. היו עוד כמה כאלה. כנראה הכתובת הייתה על הקיר.

הצרה האמיתית היא שהירידה בנראות הכללית שלי החמירה כשהגוף החל לבגוד, וליתר דיוק הגיל החל לטפטף אט אט את אותותיו. אז איכשהו נוסף למראה המרושל הכללי התווספו גם קמטים, לחיים קצת נפולות, מדובללות ומשקפיים שתורמים לטוטאל לוק המוזנח משהו.

בעבר נשים שיצאו עם גולגול ופיג׳מה מהבית תמיד נראו לי נשים עצובות כאלה, משועממות מהחיים. משל אומרות, מה עכשיו להתלבש ולהתארגן בשביל ירידה למכולת? את מי אפתיע? מי יפתיע אותי? גם ככה אף אחד לא מצפה ממני שארשים אותו. תכל'ס.

יום חדש. בדרך חזרה הביתה. אחיין שלי בן 15 על המדרכה. קוראת לו בהתרגשות יתרה. הוא מסתכל עליי. מחייך במבוכה ומסובב את פניו. הוא לא זיהה אותי? חולפת לשנייה מחשבה נאיבית במוחי… בטח זיהה אותי. אוי א-ברוך (בחרתי לקבל שוק באידיש), הוא מתבייש בי. בדודה שלו. האהובה.

בדרכי הביתה מבינה ש:
א. יש מצב שמישהו יפתיע אותי כשאני מתרשלת במראה שלי.
ב. אכפת לי.
ג. איזה מזל שאני מתנגדת עקרונית לפיג׳מות כי הן גורמות לי להרגיש חולה, אחרת הטוטאל לוק היה מקבל בוסט בדמות פיג׳מה פלוס נעלי בית. ואז יש סיכוי שאחיין שלי לא היה מדבר איתי עד גיל 18.