בין המצרים ותחושה מחניקה של אפוקליפסה חונקת את הגרון. “טובי בנינו” שחוגגים את העובדה שלא הואשמו בסופו של דבר באונס אכזרי, אלא “רק” ביחס מחפיר לאישה וצילום בניגוד לרצונה, רצח אב משפחה על רקע מקום חניה ודקירה של אב לעיני ילדיו בגלל שלא נתן לנהג אחר לחתוך אותו בכביש.
דווקא בתקופה זו בשנה עולה בעיניי ההשוואה לימים שבהם בארץ ישראל שלט שלטון יהודי, אי אז בעת העתיקה. זה עלה בתקופה האחרונה בהקשר של מדינת הלכה, השוואה מוזרה קצת בהתחשב בעובדה שמדינת לאום היא תופעה מודרנית חדשה יחסית וברור שאינה מתכתבת באופן ישיר עם סיפורי התנ”ך.
התקופה הארוכה ביותר שבה היה שלטון יהודי מאוחד בארץ ישראל הייתה בתקופת מלכות דוד ושלמה. משנת 879 לפני הספירה ועד שנת 796 לפני הספירה. סך הכל 83 שנים.
מדינת ישראל, שהוקמה שוב אחרי 2,000 שנות גלות, הולכת ומתקרבת למספר הזה.אך ככל שעוברות השנים, החשש החבוי הזה מתעצם. האם נצליח לשבור את השיא ההיסטורי? האם אנחנו כאן לנצח?
אלו לא מחשבות לאומיות, כמו שאפשר לחשוב. אלו לא הגיגים על תודעה גלותית של אסון מתקרב, על “העולם כולו נגדנו” הישן והטוב. אלו תהיות עמוקות קונקרטיות לנוכח האירועים בכל החזיתות, החל מהכאוס הפוליטי, עובר דרך ויכוחים חברתיים אידאולוגיים, שמזמן כבר חצו את הרף הלגיטימי של ויכוח, וכלה בהתנהגויות אזרחיות תת אנושיות.
בתקופה שלאחר חורבן הבית נתקבע המנהג, שהפך להלכה, לכסות את סכין הלחם בזמן ברכת המזון. מנהג זה החל בעקבות החשש המבוסס שיהודים יברכו ברכת המזון ויגיעו למילים “ובנה ירושלים עיר הקודש” ומרוב צער ואבל איום יפגעו בעצמם. המנהג הזה השתמר עד היום, אף שהתופעה כמעט הפוכה, אנחנו מתקשים לזכור את האבלות והחורבן. לרוב איננו מצליחים לחוש צער אמיתי גם בהגיענו למילים המזכירות את חורבן ציון.
שכחת החורבן ההוא הייתה יכולה אולי לעזור לנו להבין מה אנחנו יכולים להפסיד. זיכרון האבל, על אף קהותו ותלאותיו רבות השנים, אמור לעורר אותנו לחשוב ולהבין — בכל ההיסטוריה היהודית לא הצליח עם ישראל על תצורותיו השונות להיות מאוחד בארץ יותר מ-83 שנים. בואו נלמד מהעבר. לפני שיהיה מאוחר.
