יש לי חברויות מכל התקופות בחיי, לא פשוט לתחזק אותן, אבל אני עושה זאת בנאמנות כבר שנים. ידענו עליות ומורדות, ולפעמים החיים הכריעו את החברות והיא התפוגגה. אנשים משתנים עם הזמן, וכך גם הצרכים שלהם. היו קשרים שהתנתקו, אבל החברויות העמוקות שרדו.
מכל תקופה יש לי חבר או חברה. לצבור חברות וחברים זה סוג של אמנות, להיפתח לכל מיני סוגי אנרגיות ולמצוא את הרגע המתאים להיות בקשר. להרגיש מה נכון בכל רגע ורגע, לבחון מחדש את הקשר. להיות קשוב למשאלות לבך ולא להיפגש באופן כפייתי ולא חי.
מעניין אותי לחקור את נושא החברויות בימינו, כי הוא נוגע בכל כך הרבה תחומים בחיינו. קודם כול כל חברות מבוססת על אינטרס. אינטרס הדדי, אבל עדיין אינטרס. לא נוח לקבל את זה, אבל כדאי לאמץ עמדה זאת כדי להיות מסוגלים לתחזק חברויות לאורך זמן. למרות שיש אינטרס, אחד הסודות שמחזיק חברות זה לא לעשות חשבונות. לא לספור את המאמצים, אלא פשוט לתת. זה לא תמיד פשוט, כי יש נטייה אנושית להתחשבן, אבל כשמתגברים על זה, מצליחים להרוויח חברות מתגמלת ומעשירה.
עוד סוד הוא לנסות להיות שם בשביל הזולת במידת האפשר. ברור שאנחנו לא זמינים כל הזמן, אבל המאמץ משתלם, השני יהיה שם בשבילנו אם החברות היא הדדית. טוב לדעת שברגע קשה אפשר להרים טלפון, והוא יהיה שם בשבילנו.
בתקופתנו קשה לשמור על יחסי חברות דווקא בגלל ריבוי אמצעי התקשורת. ים האפשרויות המציף אותנו לא תמיד מאפשר שיחת טלפון פשוטה. הנטייה להתכתב בווטסאפ לא מעניקה את האפשרות של שיחה קולית עם כל מה שזה אומר: להקשיב, להגיב, להיות בקשר.
הווטסאפ מרדד לא פעם את התקשורת. אני עדיין מאמינה בשיחה אמיתית בקול אנושי. אני יודעת שאני במיעוט וכועסים עליי שאני לא תמיד מעדכנת בווטסאפ אלא “חופרת” בשיחה קולית שהיא כביכול מטרידה.
שיחה מצריכה התמסרות כלשהי. לרבים מאיתנו אין אפשרות להתמסר לקול האנושי המבקש לשוחח איתנו. זה מתפרש כתובענות, ולא כהזמנה לדיאלוג אמיתי וכיפי. אני מכירה כאלה שלא מסוגלים להפיק שיחת טלפון שבועות וחודשים. אין להם את הפנאי הנפשי. הווטסאפ, הפייסבוק וכל השאר עושקים את נפשנו ומשאירים אותנו מטושטשים ומבולבלים, חצויים ולא מרוצים.
אני מתעקשת לדבר עם אנשים למרות שזה הפך חריג בעולמנו. אין כמו מפגש עם חברים או חברות, מפגש עיניים, מבט, תחושה של האחר. אני מאושרת שגדלתי בתקופה שבה הדיבור והשיחה היו אחד הדברים המשמעותיים בתקשורת. אני לא מקנאה בצעירים ובצעירות שצריכים לנהל קשרים היום, כאשר מקובל לנהל קשרים ולסיים אותם בווטסאפ ולא להתמודד עם דברים בדיאלוג ממשי וישיר.
לכן גם אופייה של החברות השתנה בימינו. יריעות הזמן שעמדו לרשותנו כדי להכיר את חברינו הלכו ונעלמו. אנחנו מבלים ביחד, חווים “צחוקים” ביחד, אבל פחות מתעכבים על היכרות עמוקה עם חברינו. אין זמן לשיחות נפש.
אין לי חיים בלי שיחות נפש. זה צורך נפשי עמוק אצלי. להיפגש עם עצמי דרך המפגש עם האחר. לא אכפת לי איך שזה נתפס: “את מדברת הרבה”, “את אוהבת לדבר”. כן, אני מדברת הרבה, כי יש לי מה להגיד ושווה להקשיב. כן, אני אוהבת לדבר, אני אוהבת לשמוע את הנפש שלי מבעבעת, נושמת, מתעקשת, מהורהרת, מפויסת…
המשמעות של חברות אמיתית היא לחוש את האחר. אם לא נחוש את עצמנו, לא נוכל לחוש את הזולת. קשה וכמעט בלתי אפשרי לחוש את הזולת בוואטסאפ. לחוש את האחר דורש ניואנסים, רגישויות, עדינות. הווטסאפ הוא כלי טוב לדיווחים, אבל קשה לבטא בו ניואנסים. לא תשכנעו אותי שהוא תחליף לשיחה אנושית. זה פשוט נוח, ונוחיות זה שם המשחק בימינו. שיחה אמיתית דורשת כנראה יציאה מאזור הנוחות, ואנחנו יצורים שפועלים מתוך אזורי הנוחות שלנו.
קשה להסביר את מה שמחבר אנשים במערכות יחסים. כל קשר הוא חד פעמי, והדינאמיקה שלו היא חד פעמית. האינטנסיביות של הקשר לא קשורה רק במידת ההשקעה של שני הצדדים, אלא בהד הפנימי שיש אצל כל אחד או אחת. זאת תעלומה מה כל אחד מוציא מהשני. אין כללים לגבי חברות, יש את מה שקורה בכל רגע ורגע.
אחת החברות הטובות שלי לא שומרת איתי על קשר כבר שנים ארוכות, אבל היא יקרה לי ואני מתעקשת על החברות איתה. אני מוכנה לעשות הרבה ויתורים כדי לשמור איתה על קשר. אני לא שופטת אותה ואת נסיבות חייה שלא מאפשרות לה לשמור איתי על קשר. מה שאני יודעת זה שברגע שהיא תצייץ, אני אתייצב. אני לא יודעת מה מזין את הקשר שלנו בתקופות הארוכות של הנתק בינינו, אבל אני בטוחה שהיא יקרה לי ואני יקרה לה, והמציאות לא מפריעה לקשר כי כשניפגש, ארגיש שוב את מהות החיבור בינינו.
בכל קשר אני אחרת. מעניין להתחקות אחר הדמות שלי בכל קשר וקשר. אנחנו משתנים בהתאם לאדם שעומד לפנינו. את כל הדקויות האנושיות האלה אנחנו מפסידים כשמנהלים קשר בווטסאפ.
אנחנו ממלאים תפקידים בכל מערכת יחסים, והתפקידים משתנים בכל מערכת. חשוב לשמור על כל מיני סוגים של חברות כדי לחוות את המנעד הרגשי הטמון בתוכנו. זה מרחיב את הנפש להיות בקשר עם כל מיני טיפוסים אנושיים, כי זה נותן לנו אפשרות לחוות את עצמנו בכל מיני הקשרים.
רבים משמרים חברויות מהתיכון או מהיסודי ומקבעים את עצמם בתפקיד של אז — ”המצחיק”, “הרציני”, “החנון” “השובבה”. אני לא אומרת לא לשמור על קשרים מהעבר, אבל כדאי לשים לב איזה תפקיד אני ממלאת אצל חבריי ועד כמה ניתן להתפתח בתוך הקשר. כדאי לבחון את “מה עושה לי הקשר הזה?” גם אם אנחנו מחוברים למעלה מ—20 שנה.
מה שחשוב בחברות זה לא רק אורכה, אלא המהות של היחסים. מי שחווה את עצמו נחות מול כמה וכמה חברים, כדאי שיבדוק את החברויות הללו. אם יוצא שאת רק מקשיבה לחברות שלך ולא מבטאת את עצמך באוזניהן, כדאי לעשות בדק בית ולנסות להשחיל מילה, אפילו בהומור… העיקר לשבור את התבנית שנשאבתן אליה עם הזמן.
חברויות משקפות לנו בעצם מי אנחנו, מה מעסיק אותנו, מה חשוב לנו לחלוק… לא סתם נאמר: “אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה”.
היכרות עם חברים וחברות בגיל מבוגר היא מתנה. אנשים חדשים משחררים אותנו מהצורך לספק את הסחורה לה אנו רגילים ומלמדים אותנו להשתנות. זאת חוויה חדשה ומומלצת, להיפתח לקראת חברים וחברות חדשים. לעולם לא מאוחר מדי.
