למדתי על בשרי שרצוי מאוד, אם כי לא תמיד מצוי, שלא להיות המורה של בני משפחתך וגם לא לעבוד בבית הספר שבו הם לומדים.
הפעם הראשונה שהייתי במצב הזה הייתה בסוף שנות ה—60 של המאה הקודמת, כשהייתי חברת קיבוץ ולימדתי בבית הספר שם, שכלל 12 כיתות, מכיתה א’ ועד כיתה י”ב, כיתה אחת בכל שכבה. בכורח הנסיבות נאלצתי לחנך כיתה שבה למדו שניים ממשפחתו המאמצת של בעלי. לקח להם, לשניים, שהם כיום כבני 60, זמן עד שהסתגלו לעובדה שמהות הקשרים ביני לבינם במסגרת בית הספר שונה מזו שבמסגרת המשפחתית.
גם עבורי, כמי שלימדה קודם לכן במערכות חינוך גדולות, זה לא היה פשוט. מה שבסופו של דבר הקל עליי את ההסתגלות למצב המדובר הייתה העובדה שלא הייתי יוצאת דופן, שכן עקב התנאים האובייקטיביים היו מורים נוספים במצבי, מצב שהתקבל כנתון טבעי.
במהלך השנים שבהן שלושת ילדיי למדו בבתי ספר יסודיים הצלחתי להימנע מללמד בהם, ולדידם של בתי הספר הייתי הורה. אלא שבהמשך שני ילדיי הראשונים כשעלו לתיכון הופנו ללמוד במקיף ג’, שבו למדו באותה תקופה כל ילדי רובע י”א ובו עבדתי כמורה.
כך מצאתי את עצמי בכפיפה אחת עם ילדיי. מה שהוסיף ללחצים היה שנוסף להיותי מחנכת ומורה, הייתי גם מרכזת שכבה ובשל כך גם הייתי חברת הנהלת בית הספר, כשחלק מהמורים של ילדיי היו כפופים לי.
כדי למנוע מצבים מביכים ובעייתיים החלטנו בעלי ואני שהוא יהיה זה שיהיה בקשר עם בית הספר בכל הנושאים הקשורים לילדינו. באופן כללי זה עבד טוב, אלא שמפעם לפעם המציאות טפחה על פנינו. היו מקרים דחופים שבעלי לא היה זמין, כי היה במילואים או בענייני עבודה בחו”ל, ואני נאלצתי כהורה להגיע לפגישות עם המורים, ולאו דווקא כדי לקבל בשורות משמחות.
ריכוז השכבות בהן למדו ילדיי היווה לדידי קו אדום. אלא שלא אחת נאלצתי, עקב מחסור במורים במקצועות שאותם לימדתי, להחליף בשכבות שלהם מורות שיצאו לחופשת לידה או מורים שיצאו למילואים. קרה גם יותר מפעם שנאלצתי, ושוב בגלל המחסור במורים, ללמד בשכבות של ילדיי באופן קבוע. את הריקושטים, שהיו לעיתים חיוביים ולעיתים שליליים, קיבלו ילדיי וקבלו על כך בבית.
הניסיון האישי שצברתי במקיף ג’ גרם לי בכל זאת להתגמש. בין אחד מתלמידיי — בנו של מנהל בית ספר באשדוד, שאותו חינכתי וריכזתי את מוריו — היה קצר מתמשך, שלמרות המאמצים של כולם הלך והחמיר עד שהגיע למצב שלא ניתן היה לגישור.
כשהאב העלה את הרעיון להעביר את בנו לבית הספר שאותו ניהל כדי שיהיה קרוב אליו והוא יוכל לשלוט בנעשה איתו, תמכתי בו. לגבי האב ובנו היה זה מהלך מורכב עם השלכות לא פשוטות, עם כל המשתמע מכך. בדיעבד המהלך הזה הציל את התלמיד, והוא סיים את לימודיו בצורה טובה מאוד ובהמשך למד גם לימודים אקדמיים.
