השבוע ביום ראשון עם ישראל ציין את צום תשעה באב. בשנת 1997 נחקק חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב, האוסר בעצם פתיחת בתי קולנוע, מסעדות ועריכת קונצרטים ביום תשעה באב, והכרזתו על יום זה כיום אבל לאומי, בדומה לימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל.
החוק מסמיך את הרשויות מקומיות להתקין חוק עזר שיאסור על הפעלת בתי עינוגים בערב תשעה באב עד זריחת השמש. חוק העזר יכול להיקבע כתקף בכל שטח הרשות או בחלקה, ובלבד שיהא תקף לכל האוכלוסייה בשטח הנידון. החוק אף מעניק לרשויות המקומיות סמכות למנות פקחים שיופקדו על אכיפת החוק ויקנסו את העוברים עליו ב-2,600 שקלים חדשים.
סביב נושא זה עלו שוב עניין היותה של ישראל מדינה יהודית והשאלה אם יום המסמל את חורבן העם היהודי בעקבות מאורע שהתרחש לפני 2,000 שנה עדיין רלוונטית למדינה היהודית של שנת 2019. האם אותו חורבן שעליו מבכים היהודים הדתיים ביום זה, ביושבם על הרצפה תוך קריאת קינות ומגילת איכה, הוא אירוע שנתפס כלאומי ולאו דווקא כדתי?
ובכלל, היכן עובר הגבול הזה? מה מתוך כלל הטקסים והצוויים הדתיים שלהם מצייתים הדתיים רלוונטי למדינה היהודית המודרנית, שהיא מדינת לאום ככל מדינת הלאום?
במאמר שנקרא “שכר הלגיטימציה” מדברים החוקרים פלד ושפיר על מעמדן של המפלגות הדתיות במדינת ישראל. בניגוד למה שנהוג לחשוב, טוענים השניים שכוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות אינו רק בשל היותן פרגמטיות מבחינה מדינית וכלכלית ומשמשות לשון מאזניים, אלא המשקל הפוליטי הרב שהן מקבלות הוא בשל הצורך של מייסד המדינה דוד בן גוריון בסמלים יהודיים אותנטיים, ב”עם היהודי” המסורתי על גלותיותו כפי שמייצגת החרדיות.
בואו להקים את מדינת היהודים נצרך בן גוריון לרצף היסטורי מחד ולסמלים לאומיים שיקשרו את כל בני הלאום היהודי מכל קצוות תבל מאידך.
דגל המדינה קיבל את סמל מגן הדוד ואת צבעי הטלית היהודית, והתיישבות בארץ נקראה “עלייה” — כמו אותה עלייה מסורתית לרגל שנחגגה בימי בית המקדש. נוסף לכל אלו, התחייב בן גוריון לנציגי היהדות החרדית כי השבת תישמר במרחב הציבורי, המזון במוסדות המדינה יהיה כשר, ונישואין וגירושין הנוגעים לשורש הגדרתו של בן העם היהודי יימסרו למוסד הרשמי של הרבנות הראשית.
“שכר הלגיטימציה” שעליו מדברים פלד ושפיר הוא הרבה יותר עמוק מעוד גילוי על עמותה דתית שבנט כשר החינוך הכניס או לא הכניס לבתי הספר הממלכתיים. “שכר הלגיטימציה” מלווה אותנו, בעיקר את אזרחי ישראל שאינם דתיים, ימשיך ללוות ולא ירפה.
כחרדית, אין לי שום בעיה שבתל אביב ובכל עיר חילונית יום תשעה באב יהיה עוד יום, ולא יום אבל לאומי. דווקא כישראלית אני חוששת לו מאוד. דווקא כחלק מהלאום ההיסטורי הזה חייבים לתת את הדעת על הדברים שעיצבו אותנו כעם. החורבן תרם לזה תרומה נכבדת, אסור לנו למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי.