השבוע הזה מלא בתאריכים חשובים, כאלה שנשזרים זה בזה. אירועים מקריים יכולים להיפגש וליצור סיפור.
ביום שישי לפי התאריך העברי יהיה ט”ו באב. על פי המסורת היהודית, יום האהבה. ומי שפספס ורדים ושוקולד בולנטיין יכול לפצות עכשיו. או עדיף ללכת על משהו פחות רגיש בקיץ, שוקולד נמס ופרחים נובלים. אבל יום שישי הזה הוא יום מיוחד בשבילי בגלל התאריך הלועזי: 16 באוגוסט. וכך מתחיל הסיפור.
בתאריך הזה בשנת 77’, כשאני משרתת בצבא, הגיעה הידיעה העצובה: המלך מת. אלביס פרסלי איננו. כולם ידעו מי זה, אבל רק על השלמת של הבסיס ועליי זה השפיע עד כדי בכי. פתחנו את הרדיו במשרד וכל היום הקשבנו לשירים, שירי רוק מקפיצים ושירי אהבה נוגים, והכול בסימן של אבל. כילדה אספתי תמונות וגזירי עיתון על כל מה שפורסם בארץ. אבל זה לא כמו היום, היה מעט מאוד מידע, בעיקר על השנים האחרונות שבהן אבד הרבה מהזוהר שלו.
30 שנה אחרי, בנסיעה הראשונה שלי לארצות הברית, עברנו דרך ממפיס. ואני התעקשתי לבקר באחוזה של המלך: גרייסלנד. הבית, תערובת של כסף וטעם גרוע, הפך עם השנים למוקד תיירותי.
מה שזכור לי יותר מכל הפריטים שאסף בחייו הייתה שרשרת זהב גדולה עם המילה “חי”. ההסבר שנלווה לשרשרת היה אפילו מעניין יותר. אלביס פרסלי היה נוצרי מאמין, ובאמונתו היסס לגבי היהדות. ליתר ביטחון, במקום עול מצוות, שם על עצמו שרשרת עם האותיות העבריות "חי".
יום ראשון השבוע היה יום חשוב ליהודים ולמוסלמים. היהודים ציינו את הנכבה שלהם, חורבן בית המקדש, שהוא חורבן בית שני, מה שהביא את היהודים לגלות ארוכה ולחיים של עם נרדף. המוסלמים חגגו את חג הקורבן, איד אל אדחה, שבו הם למעשה מציינים את עקדת ישמעאל בנו של אברהם, בדיוק כמו עקדת יצחק במקורות שלנו.
כל אנשי הדת והמאמינים משתי הדתות בחרו לעשות את היום במריבה על הר הבית, כשכל צד מבטל את זכותו של השני לבטא את פולחנו. העסק התלקח, ונפצעו שוטרים ומתפללים. אני אמנם לא מאמינה, אבל אם היו קוראים לכל האנשים מכל הדתות לנצל את ההזדמנות ביום הזה לתפילה משותפת, הייתי באה לאות סולידריות.
אלוהים של אף אחד לא יוצא טוב מהמאורעות. בטח שאי אפשר לומר עליו: “עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו…” אני אפילו לא שואלת איזה זרם ביהדות צודק. הדתיים הלאומיים, שמתעקשים שצריך להתפלל על ההר סמוך למסגד, או החרדים, שטוענים שזה אסור עד בוא המשיח? לאלוהים פתרונים.
נחזור לסוף השבוע, כי יום מותו של אלביס קיבל משמעות חדשה אצלי. שנתיים לאחר מותו באותו תאריך, 16 באוגוסט, נולד בני בכורי. ביום הזה לפני 40 שנה הפכתי לאימא. הוא נקרא על שם מלך בישראל, עמרי. במקורות היה כתוב שהוא עשה את הרע בעיני ה’. לא ממש התרגשתי כי גם עלינו חושבים ככה. אבל הממלכה בתקופתו שגשגה והצליחה. הוא גם בנה את העיר שומרון. אילן ואני קיווינו שיהיה שותף להחזרתה בהסכם שלום. אנחנו עדיין מקווים.
עמרי גילאון.צילום יניב אסא
עמרי שלי שמאז שהיה ילד התגלה ככישרון מוזיקלי, ניגן בתזמורת הנוער באשדוד והקים עם חברים להקת קצב “המחתרת”. בבגרותו למד בבית צבי. הוא שר מדהים. יש לו קול נמוך שחודר לנשמה. כזה בדיוק כמו של אלביס.
יש לנו הרבה משותף באהבה ליוצרים וזמרים. רק לא אלביס. הניסיונות שלי לשכנע אותו לשיר את שיריו של המלך נכשלו. פעם כשלחצתי עליו יותר מהרגיל לבצע שירים שלו, אמר לי: “אימא, הדבר היחיד שמשותף לי ולאלביס שהוא מאוד אהב את אימא שלו, אז אם תמשיכי ללחוץ…” כנראה שבגלל זה אני לא מאמינה בגלגול נשמות.
