את שומעת את המשפט “את לא מספיק טובה”? הסביבה שלך דורשת ממך לרצות אותה? את שומעת את המילים “את כבדה”, “את חופרת”, “את אישה לא מספיק טובה”, “את אימא לא מספיק טובה”? את לא לבד.
יש המוני נשים שמתפקדות כמו רובוטים, מתקתקות את הבית והילדים בלי לשמוע מילה טובה, שחיות עם תחושת השפלה אינסופית, מהוות כתובת לטענות של הסביבה כלפיהן, מה שלא יעשו. אלה “חולות נפש”, “מוזרות”, “יש להן שטויות בראש”. כמובן, בעיניי המשפחה הקרובה אמורה להיות קרובה במובן העמוק של המילה, אבל לעיתים לא מסוגלת להפוך לכתובת אמיתית לך, האישה המסורה החולמת בסתר לנהל את חייה כרצונה. מסתובבות בינינו נשים מצולקות, נשים מנותקות מעצמן, נשים תלותיות שחיות בצל אלימות מילולית, כלכלית ונפשית.
גליה (שם בדוי), אישה מטופחת ומרשימה, בת 40, עובדת במקום עבודה מכובד, היא אחת הנשים שהגיעו אליי כדי לספר את הסיפור שלה. באומץ ובבהירות היא ישבה בסלון ביתי וגוללה בפיני את סיפורה, את התהליך שעברה ויצאה לחיים חדשים.
“הייתי נשואה 10 שנים, הייתי בתרדמת נפשית, קרובה לאבד את החיים שלי. אני לא מפחדת לדבר על זה. מזועזעת מהאפשרות לקחת פרח ולייבש אותו ככה. אני בעלת תואר שני, הייתי הילדה הנכונה, עשיתי הכול לפי הספר.
היה לי בן זוג שלוש שנים. עמדנו להתחתן. החתונה בוטלה ברגע האחרון כי אחיו התאבד. חודש אחרי זה פגשתי את מי שהפך לבן זוגי, אני בכוונה לא קוראת לו בעלי, כי אף אחד הוא לא נכס של השני. אני זוכרת שהתייעצתי עם אבא שלי והוא אמר לי: אהבה כבר הייתה לך, הוא נראה לי בחור טוב”.
“האם האלימות היא משהו שבא מיד?” אני שואלת את גליה. “זה מתחיל לאט אבל בשיטתיות”, היא עונה. “הסיטואציה הראשונה הייתה כשהייתי בהיריון הראשון בשבוע השישי, והוא קרא לי סתומה ומפגרת. אז גם התחילו האיומים: ‘אני אקח לך את הילד, את לא מספיק אחראית כדי להיות אימא, את יכולה להתגרש, אבל הילד לא יישאר אצלך’. מאז נהייתי מומחית כדי להסתיר את זה. התחושה הראשונית הייתה, ‘לא יכול להיות שזה קורה לי’, והתחושה השנייה הייתה, ‘מה יחשבו? מה יגידו?’
“הלכתי ודעכתי בשעה שהוא פורח וצומח. במשפחה שלי לא רצו להבין מה קורה לי. לא רציתי להעמיס על ההורים שלי את הבעיות שלי. מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. התקשרתי לדודה שלי והעזתי לשתף אותה. התגובה שלה הייתה: ‘הוא האבא של הילדים שלך, זה החיים שלך וצריך להתמודד’”.
אני חושבת לעצמי איך הסיפור היה יכול להשתנות לגמרי אילו הדודה הייתה מסוגלת להכיל את הכאב של גליה, והייתה מסייעת לה להתגרש בשלב מוקדם. כמה סבל היה נחסך ממנה. פה כל אחד או אחת מאיתנו כסביבה נכנסים לתמונה. כל שיחת טלפון שאנחנו מקבלים, זאת האחריות שלנו, בידינו להציל חיים! יש משמעות למילים, מילים הורגות או מחיות. חיים ומוות ביד הלשון!
“הכאב היה הדבר היחיד שיכולתי להרגיש, לא הרגשתי את כל יתר הרגשות. אני זוכרת את היום הזה שבו התחלתי לפגוע בעצמי בשיטתיות, זה היה יום שישי, שנאתי את שישי—שבת. קילחתי את הבן שלי באמבטיה, הוא החליק והתחיל לבכות. אבא שלו כעס עליי וצעק שאני כישלון כאימא. הרגשתי ככה. באותו יום התחלתי להשתמש בכלים חדים. הרחתי את המוות, רציתי לפגוע בעצמי. הרגשתי שאני לא מכאיבה לעצמי מספיק. הדבר היחיד שיכולתי לחוש באותה תקופה זה כאב.
סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן
“את הסטטוס המיוחל, גרושה, הרווחתי ביושר, ואני גאה בעצמי שהיה לי את הכוח לקום ולהגיד שאני רוצה לשנות את חיי ולקחת את גורלי בידי. אני גרושה באושר. 'גרושה', כמה שהמילה הזאת מכוערת, כמה דברים שליליים משדרת המילה הזאת. כשאני אומרת שהתגרשתי, במיוחד נשים עושות לי פרצוף של ט' באב ומשתתפות בצערי. חלקן אומרות לי את זה כתוצאה מקנאה, וחלקן כנראה באמת לא קולטות את העניין. אני נחשבת אישה מאיימת היום.כגרושה, אני מהווה איום על גברים ונשים כאחד. לגבי גברים, אני כביכול מכניסה רעיונות לבנות זוג שלהם. לגבי נשים: “גרושה” = “הורסת בתים”, “גונבת בעלים”, “קלה להשגה”, “טרף קל” — אלה רק חלק מהכינויים שהן נותנות לי.
“אני ממש לא מעודדת גירושין, ההפך, אני רואה בזה מוצא אחרון בהחלט! את תהליך הגירושין עשיתי נטו למען עצמי. לא חשבתי על הילדים, על המשפחה. ביום שהוא קיבל את ההודעה על הגירושין ישנתי עם סכין מתחת למזרון. אז גם התחלתי להבין כמה אני חזקה וכמה הוא חלש. התגרשתי בערב חנוכה. זה היה נס החנוכה שלי.
“העבודה על עצמי עדיין נמשכת, ולפי דעתי, לא תסתיים לעולם. ההתמודדות עם הפחדים שלי, היכולת לשבור את המוסכמות שחונכתי עליהן, מוסכמות שרכשתי במהלך חיי הבוגרים, וההבנה שהמוסכמות הללו רק עצרו את התפתחותי ועיכבו אותי.
“שואלים אותי למה לא דיברתי קודם. אנשים לא מבינים את הסיטואציה. כלפי חוץ הכול נראה כל כך טוב, היינו זוג שנראה נורמטיבי לחלוטין. יש כל כך הרבה זוגות שהאמת מסתתרת אצלם, שהאישה חווה אלימות ולא מעזה לפרוץ את המעגל ההרסני שאליו נקלעה. מי אני? התחלתי לבדוק והבנתי שהייתי צריכה לאבד את עצמי כדי לברוא את עצמי מחדש”.
גליה עברה תהליך מייסר, לקח לה שנים ארוכות להפנים שהיא מספיק טובה ולהשתחרר מרגשי האשמה שליוו אותה לאורך הדרך. היום, נוסף למשרה מלאה, היא מדריכה נשים בהתנדבות ומעמתת אותן עם עצמן, עם רגשותיהן, חלומותיהן והחיים שירצו לאחל לעצמן.
המפגש איתה היום הוא מפגש מרתק. זאת אישה בשלה שסלחה לכל מי שעמד בדרכה, כולל הגרוש שלה, אישה שעברה תהליך אמיתי של פרידה מהשליליות והשנאה העצמית, והיום היא מלאה רוך וטוב ולא עסוקה בהתחשבנויות עם סביבתה.
“סלחתי לכולם, למרות שיש בי כעסים, סלחתי לאב ילדיי על כל מכה, על כל דחיפה, על כל איום. כל יום שואלים אותי איך העזת? איך היה לך כוח? מה גרם לך לשינוי? השאלות האלה מסגירות חולשה. אני רואה היום כמה כוחות יש בי. התובנות שלי מחזקות אותי. יש לי בן זוג כבר שנה, שמכיל אותי, אנחנו זוג בהתהוות. נדמה לי שמצאתי שותף אמיתי לתהליך ההבראה שלי. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני לא לבד בדרך הזאת. לכן חשוב לי לחזק נשים שנמצאות בתחילת הדרך, לפקוח להן את העיניים, להיישיר מבט אל המציאות ולומר לא טוב לך? את סובלת? זה לא מוכרח להיות ככה, כל החיים לפניך, תסתכלי עליי!”
