בסוף שבוע שעבר הוזמנתי לטקס ייחודי של הדלקת נרות שבת עם הרבנית מבעלזא שרה רוקח. בטקס אינטימי עמדתי באולם הטיש הענקי של בעלזא בירושלים, שבו מתאספים החסידים לאחר התפילה לטיש (עריכת שולחן) חסידי עם האדמו”ר. הרבנית נכנסה מלווה בשתי נערות צעירות שמלוות אותה, זוהרת בבגדי השבת והסינר הלבן המיועדים להדלקת נרות.
יש הרבה גישות בתפיסת הצדיק. המונח עולה בספרי החסידות כאחד מהנושאים המרכזיים. בחסידות הצדיק הוא הצינור של האדם הפשוט עם הקדוש ברוך הוא. הוא אמור לתווך בין חיי החולין והמדרגה הרוחנית הלא מושלמת של החסיד.
קשה לנו לדעת בעיני בשר ודם מיהו צדיק. ברור לנו שלא כל אחד שמתעטף בלבוש לבן או כל סימן זהות רוחני אחר הוא צדיק. כשעמדתי ליד הרבנית מבעלזא, הבנתי עוד קצת על המושג הזה ומה שהוא מסמל עבורי. כל חייה הרבנית עוסקת בתפילה, הקשבה ועזרה לזולת. גם מי שאינו מאמין בכוחה של תפילה ובצורך הכמעט קיומי שהיא משמשת למאמינים לא יוכל להישאר אדיש מול אישה שמקריבה את חייה ממש בשביל הציבור.
בעומדה לפני הדלקת הנרות, היא מוציאה ערימת דפים שנכרכו לספרון ברבות הימים. בתוכם רשומים בכתב ידה מאות ואלפי שמות אנשים ונשים הזקוקים לישועה. היא קוראת את השמות בבכי תמרורים ומברכת אותם, מקדישה זמן ואורך רוח כלפי אלפי שמות, שאת רובם כנראה אינה מכירה באופן אישי, תורמת מעצמה את הדבר הגדול ביותר שהיא יכולה לעשות למענם.
הטקס עצמו, עם הרגשות האישיים שלי שקשורים במקום שלי בחסידות ובעולם בכלל, התקשר לרגע עם הסערה הדי שולית כלפי רוב הציבור שהתרחשה סביב ההפרדה המגדרית במופע של הזמר החרדי בעפולה. התחושה החרדית הייתה קשה, תחושת פגיעה וכפייה חילונית. כאישה חרדית, התחושה שלי הייתה מורכבת יותר בעניין ההפרדה, אך מה שהפריע לי ביותר שלאורך כל הדיון סביב הנושא שני הצדדים לא עצרו לרגע אחד לשאול את עמדתן של הנשים החרדיות ומקומן בהפרדה.
הדלקת נרות שבת זו מצווה של הבית כולו, ולמרות המבנה הפטריארכלי שמתקשר עם ההלכה היהודית — היא נמסרה לאישה. האישה היהודית פוטרת את כל הבית במעשה הדלקת הנרות לפני כניסת השבת.
הטעם הידוע ביותר למצווה זו הוא הרביית אור ושלום בית. בעבר, בזמנים שבהם שימשו הנרות בלבד לתאורה וחל איסור הבערת אש בשבת, תיקנו חז”ל מצווה מיוחדת של הדלקת נרות לפני השבת כדי שלא תיערך הסעודה בחושך ותגרום לכעסים ולצער בין בני הזוג.
המצווה נשמרה גם לימינו, למרות אורות הפלורסנטים המסנוורים, והפכה לטקס המעבר מחולין לקדושת השבת. ברגע אחד מבעירים אש ומעלים את הנרות, לאחריו מברכים, והשבת עוטפת את הכול.
עמדתי ליד הרבנית כששתי בנותיי לידי. הסתכלתי על האש העולה מהנרות ועל השפתיים של הרבנית שלא הפסיקו למלמל ולהתפלל. שבת המלכה נכנסה בצורה הכי טהורה ופמיניסטית שיכולה להיות ועטפה אותנו.
