עוד פחות מחודש לבחירות, והתחושה היא ששום דבר לא מצליח להתרומם. עם כל הניסיונות של הפוליטיקאים לעניין אותנו בהם, להוציא אותנו מהבית ביום הבחירות לקלפי ולבחור בהם — התחושה הכללית היא אדישות ונמנום. אולי גם ייאוש וחוסר אמון.
גם הקונספירציות על כך שהתקיפה בסוריה היא עוד שימוש ציני של ראש הממשלה ומשרתת את מצע הבחירות שלו דעכו מחוסר עניין.
עמיר פרץ התייצב השבוע בטלוויזיה כשהוריד ממנו את סממן הזהות שהכי מזוהה איתו — השפם. בטריק בחירות משעשע אמר עמיר שהסרת השפם היא כדי שיוכלו לקרוא את שפתיו היטב כשהוא מצהיר בקול ברור כי לא יישב עם נתניהו בממשלה.
השפם של פרץ יצמח, ומערכת הבחירות הזו תגיע אל סיומה מתישהו, אפילו שהיא נראית כרגע נצחית ומייאשת. אבל הסרת השפם הביאה אותי לחשוב שוב על שאלות של זהות. מה קודם למה? האם אנחנו קודם מאמצים זהויות ורק לאחר מכן מתחילים להשתמש בסמלים שלהן או שאנחנו עונדים קודם את הסמלים ואז משתייכים לזהות.
לפי תיאוריות סוציולוגיות רבות, אנו בוחרים את הסמלים שלנו בהתאם לזהות שאנחנו רוצים לאמץ, אבל עם כל ההיגיון שבדבר הניתוח הזה פוסח עליי. כאישה חרדית, אני משתמשת בסמלים רבים שהם שקופים עבורי, אבל מגלים לסובבים שלי המון מידע עליי. לעיתים המידע הוא שגוי, אך הוא נכון לגבי אנשים ונשים אחרים שמשתמשים בסמל הזהותי שבו השתמשתי.
לקח לי זמן להבין את זה. לקח לי זמן רב אפילו להצליח לראות את עצמי במרחב, בעיניים חיצוניות, להבין שאין באמת אפשרות להפשיט את האדם שעומד מולך מכל שלל הסמלים, הצבעים, הביטויים שהוא נושא. לא רק שאי אפשר, אלא מדובר על חלוקה שלרוב היא טובה לנו כבני אדם. היא טובה כשאנחנו צריכים למצוא את האדם שיעזור לנו במשהו מסוים. המוח אוטומטית מפנה אותנו לבחירה שנראית לפי הסממנים החיצוניים כזו הטובה ביותר עבורנו.
לקח לי זמן להבין שגם אני חוטאת בזה. שגם אני מסתכלת קודם כול על החיצוניות, על הכיפה שנמצאת או לא נמצאת על הראש, על הפירסינג בגבה, על הקעקוע, על צבע העור וצבע העיניים. ובתוך כל זה יש להבין שלא צריך לוותר לגמרי על החלוקה לקבוצות האוטומטית שקורית לנו, אלא רק להקשיב עוד קצת למי שעומד ועומדת מולך ולתת להם צ’אנס להוכיח שהם אחרים.
