ועדת חריגים

כשאתה מיואש ועומד בפני מבוי סתום, כי אינך עונה על הדרישות והתנאים, זה לא סוף העולם. כדאי לנסות ולפנות לוועדת חריגים. מניסיוני תמיד יש גורם כזה. בכל מקרה, אין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.

שני נושאים שבהם הייתי חלשה וגם לא אהבתי אותם החל מבית הספר היסודי ועד בכלל והיו לי כל השנים לרועץ היו חינוך גופני וחשבון, שלימים עם העלייה בגיל ובכיתות התחלף שמו למתמטיקה. עם חינוך גופני איכשהו הסתדרתי. אי היעדרותי מהשיעורים, התייצבותי אליהם בתלבושת ספורט מלאה והצטיינותי במחניים חיפו על כך שהתקשיתי בין השאר בריצה וקפיצות לרוחק ולגובה והבטיחו לי ציון עובר.

מאחר ששיעורי החינוך הגופני היו גם חובה בסמינר הקיבוצים אורנים שבו למדתי חינוך ערכתי מסע שכנוע בקרב חברי הנהלת הסמינר והצלחתי לשכנעם לאשר לי לפנים משורת הדין להמירם בקורס לאמנות בטענה שזה יועיל לי ולתלמידיי העתידיים הרבה יותר.

הבעיה הרת הגורל הייתה עם המתמטיקה. בבחינת הבגרות הראשונה קיבלתי 5 ובבחינה שאחריה, שנועדה לתקן, קיבלתי 4 מה שמנע ממני זכאות לתעודת בגרות, שהייתה תנאי לתואר הראשון. ללימודים באוניברסיטת חיפה, שאותם אישר לי צה”ל כמורה חיילת ואף מימן אותם, התקבלתי כסטודנטית “שלא מן המניין ועל תנאי” מתוך התחייבות שעד סיום שנת הלימודים הראשונה אציג תעודת בגרות.

בבחינה בפעם השלישית קיבלתי 3 ובמקביל גם הגיעה תזכורת מהאוניברסיטה עם העתק לצה”ל שאם עד סוף שנת הלימודים לא אציג תעודת בגרות, לימודיי יופסקו. הרגשתי אובדת עצות ובמבוי סתום, אך בלית ברירה התעשתי וחיפשתי מוצא.

התברר לי שקיימת אפשרות להיבחן במתמטיקה בעל פה, אך הבחינה מיועדת לבני 40 ומעלה ו/או לעולים חדשים. טלפנתי ללשכת המפקח הארצי על המתמטיקה במשרד החינוך ושכנעתי אותו לקבל אותי לשיחה. בפגישה סיפרתי לו על ההיסטוריה המתמטית העגומה שלי והצגתי בפניו את ציוני הבגרות האחרים שלי, שהיו טובים עד מצוינים, ואת ציוניי מהאוניברסיטה, שהיו לא פחות טובים, ואמרתי לו שלא יכול להיות שהכישלון במתמטיקה יהרוס לי את החיים.

למזלי, הוא השתכנע ולפנים משורת הדין אישר לי בחינה בפעם הרביעית, בעל פה. הבחינה, שהייתה אמורה להיערך ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים, נדחתה לחודש אחר כך בעת שבעקבות הניצחון הופגנה אהדה אדירה לחיילים. התייצבתי לבחינה במדים שהיו מעוטרים באות המלחמה בתקווה שזה ישפיע לטובה על יחסם של הבוחנים.

היינו ארבעה נבחנים, ואני הורדתי משמעותית את ממוצע הגיל. כל אחד נבחן לחוד במשך כשעה. הייתי האחרונה. מה שנתן לי שהות להוריד את מפלס המתח והחרדה שהייתי נתונה בהם. חמשת הבוחנים האירו לי פנים וטרם התחלת הבחינה הציעו לי לשתות, שאלו על קשיי במתמטיקה ועל מעשיי במלחמה.

בכל פעם שנתקלתי במהלך הבחינה בקושי כלשהו, הם סייעו: שאלו אחרת, הסבירו שוב וכו’. אף על פי שהייתי אמורה לקבל את הציון בדואר, ביקשתי מהם להתחשב במצבי המיוחד ורק לומר לי אם עברתי. הם בישרו לי שקיבלתי 65, ובשבילי זה היה יותר ממאה. את תעודת הבגרות הצגתי באוניברסיטה בדקה ה-90.

פעם נוספת שבה נזקקתי לאישור חריג הייתה בלימודים לתואר השני באוניברסיטת בר אילן. מאחר שעבדתי (מעל משרה כמורה במקיף ג’ באשדוד ועוד משרה בעיתון שבו נכתבות שורות אלה) ריכזתי את הלימודים ליומיים שבהם נותר לי “חלון”, ובו שיבצתי את הקורס “הלכות א”י”, שניתן במסגרת הכולל החרדי לגברים שפעל באוניברסיטה.

כמובן שהיועץ לא הסכים לאשר לי את המערכת. אמר שהשיבוץ של הקורס המדובר הוא תקדים שאינו מתקבל על הדעת, שמדובר בקורס קשה, שאיני עומדת בקריטריונים מאחר שאין לי רקע של חינוך דתי ושאיני גבר חרדי ושלימודי המקרא שלמדתי בתואר הראשון וכללו בין השאר גם גמרא אינם רלוונטיים. הוא התנה את אישור המערכת בבחירת קורס חלופי מתוך היצע רלוונטי שבגינו הייתי צריכה להגיע ללימודים יום נוסף למשך שעתיים, מה שלא היה בשום אופן באפשרותי. אחרי דין ודברים שכנעתי אותו שאחתום לו על מסמך שהקורס מאושר לי על אחריותי ושאם אכשל בו, לא תהיינה לי טענות לאוניברסיטה. כשהתייצבתי לשיעור הראשון, האודיטוריום היה מלא בגברים חרדים, והמרצה, שהיה גם הוא חרדי, חשב שטעיתי בכיתה עד שלתדהמתו גילה את שמי ברשימת הסטודנטים שלו.

לאישור החריג שקיבלתי היה מחיר. איש ממשתתפי הקורס לא החליף איתי אף פעם מילה, למעט המרצה, שישבתי מולו לבד באופן קבוע בשורה הראשונה שנותרה פנויה, וכשנעדרתי משיעור, לא היה לי ממי לקחת את החומר שהפסדתי.

נהניתי מאוד מהקורס, שהיה לא קל אך מרתק, קיבלתי בבחינה את הציון הגבוה ביותר בכיתה וגם עשיתי שימוש בידע שרכשתי בקורס,בשיעורי התנ”ך שלימדתי.