הלך לעולמו הפסל ברוך וינד מאשדוד. בן 93 במותו. הוא נפטר בביתו שברחוב דקר בעיר, מוקף באוהביו.
הלוויתו תתקיים מחר, שישי, ב-10:15 בבית העלמין בעיר. הוא ייקבר לצד אשתו, שרה, שנפטרה לפני שש שנים. הותיר אחריו שתי בנות, אתי ניצן ובלה הראל, שישה נכדים ו-10 נינים.
וינד הוא מוותיקי אשדוד שעבר אליה מירושלים כדי לעבוד, על מנוף, בהקמת הנמל החדש בעיירה הצעירה. הוא אחראי להרבה פסלים ויצירות אמנות מרהיבות ומונומנטאליות. באשדוד לבדה מוצבים 15 מפסליו וליד אחד מהם, פסל אוניית המעפילים סטרומה, מתקיים טקס עירוני בכל שנה. הוא היה יו"ר אגודת האמנים הראשון בעיר ומלווה את ההיסטוריה של אשדוד מהעשור הראשון שלה.
"אבא לא נתן לשום דבר לעצור אותו", סיפרה היום הבת, אתי. "אדם עם המון חיות, שאף פעם לא ויתר, איש חזק שהאמין תמיד בטוב, אהב את העיר מאוד, אהב מאוד את משפחתו, הילדים, הנכדים, הנינים, התגאה בהם, שמח בהם, דחף ותמך. אין אבות כאלה, אין אנשים כאלה. הוא הרגיש שהמשפחה שהקים היא הניצחון על הרוע".
וינד (=רוח ביידיש) נולד בעיירה חודורוב שבפולין, היום אוקראינה, למשפחה חרדית של חסידי בעלז. לאב, יצחק, שהיה סוחר עצים, נפטר מדלקת ראות כשברוך היה בן 11 ולאם, בלומה, היו שבעה ילדים, מתוכם תאומים, ברוך (ששם החיבה שלו היה בוז'ו) וקופל.
בכתבה שעשינו ב"כאן דרום" לפני ארבע שנים לקראת השתתפותו בטקס "לכל איש יש שם" בכנסת כאחד מששת מדליקי נרות הזיכרון במנורת "השישה", הוא הביא את סיפור חייו – שאת המוטיב המרכזי שלהם ניתן להגדיר בצמד המילים משואה לתקומה.
שרד לבדו את התופת כילד וכנער, כל משפחתו הקרובה וכמעט כל משפחתו בכלל, נספתה על אדמת אירופה. הוא היה אם כן חלק מובהק ממה שנהוג לכנות שארית הפליטה, אוד מוצל מאש. בדרך לא דרך נותר בחיים והגיע לארץ, לחם במלחמת העצמאות ונפצע, הקים בית ומשפחה ולא הפסיק לעבוד, ליצור ולחשוב על היצירה הבאה.
וינד ליד פסלו לזכר נספי אוניות המעפילים סטרומה ומפקורה בסמוך לחוף הקשתות באשדוד. צילום: פבל
"אני מאוד נרגש לקראת הטקס בכנסת, זה כבוד גדול לי ולמשפחה שלי", סיפר וינד באותו ריאיון. "השואה תמיד שם, תמיד כאן, אצלי, בכל רגע", הוא אמר, "בחיים ובאמנות. לא אחת אני שב וחולם על אמא ואבא ועל אחיי ואחיותיי. אני נושם שואה ואני פגוע בלב, זה פצע שמלווה אותי כל הזמן".
מי שיסקור את עבודותיו של וינד, הציורים והפסלים לאורך השנים, לא יבחין בכך מייד. הן דווקא מבטאות שמחה ואהבה, יש בהן הרבה נופים וצבע. רק בחלקן ניתן לראות את ההקשרים ההיסטוריים הטעונים כל כך, הרחוקים כביכול אך בה בעת למעשה קרובים ומוחשיים.
לא בכדי אמר וינד שהיצירה הכי חשובה שלו הוא הפסל שמוצב במוזיאון השואה בוושינגטון, פסל "חותמת של השואה": "עוברים שם מיליונים של אנשים, יהודים ולא יהודים, לכן יש לזה לא רק חשיבות אמנותית אלא גם היסטורית וחינוכית".
וינד נחשב כפסל סביבתי בסגנון חצי אבסטרקטי מוערך.
באותו ריאיון ב-2015 אמר שאת טקס ערב יום השואה באשדוד הוא החליט להחרים הפעם: "אני שואל איפה היה אלוהים כשהשמידו שישה מיליון יהודים. ואין לי תשובה. בטקס בשנה שעברה הרב הראשי שיינין אמר שאלוהים העניש את היהודים בשואה כי לא היו כביכול מספיק יהודים. אני רציתי להתפרץ אבל עצרתי בעצמי. מאוד כעסתי. איזו נבזות. זה מרתיח אותי. לכן השנה לא אבוא".
על השואה לא דיבר הרבה בבית. כמו בהרבה משפחות של ניצולי שואה, לא היה קל ופשוט להתמודד, לספר, לשתף. "לא דיברנו בבית כל כך על נושא השואה ועל מה שקרה לי ולמשפחה באותם ימים עד שעשינו טיול שורשים לפולין לפני משהו כמו 15 שנים. אז התחלתי להיפתח יותר. מה שעוד תרם לכך זה שפנו אליי מבתי ספר באשדוד לבוא ולספר וגם הנכדים עשו עבודות שורשים", סיפר וינד ל"כאן דרום" באותה כתבה.
המשפחה תשב שבעה ברחוב דקר 34.
