השבוע התלבטתי על מה לכתוב, כי עברו עליי כמה חוויות מטלטלות רגשית. ההתחלה ביום חמישי בהודעת ווטסאפ על מותו של האמן ברוך וינד ז”ל. הכרתי אותו כפסל וצייר, פעיל בארגון האמנים באשדוד מהתקופה שאילן היה הממונה על התרבות בעיר.
לפני שלוש שנים ביקשתי לראיין אותו על האנדרטה לזכר האוניות “סטרומה” ו”מפקורה”, אחת האנדרטאות היפות והמיוחדות שראיתי בחיי. הריאיון היה לקורס בנושא זיכרון קולקטיבי. ומה שעניין אותי היה ההחלטה והתהליך שבהקמת האנדרטה.
מהרגע שפגשתי אותו נושא העבודה הפך למשני. הוא סיפר לי את סיפור חייו כילד בתקופת השואה, התלאות וההרפתקאות שעבר ואת הקשר בין כישרונו כאמן להישרדותו. נסחפתי רגשית לסיפור. הייתה לי תחושת קרבה מיוחדת, הוא כל כך הזכיר לי את אבא שלי כבר במראה החיצוני, הגיל, צורת הדיבור, מבנה הגוף, הגובה, צבע העיניים והשיער.
והסיפור על אובדן המשפחה וההישרדות, התפיסה שניצחון אישי על הרוע. הקמת שושלת חדשה במדינת ישראל הייתה משותפת לשניהם. עוד שריד לדור מיוחד שנעלם מחיינו. והאנדרטה העומדת על ראש גבעה כאילו שוקעת לתוך הים מראה את הדואליות הזו שבין מוות לתקומה. כל פעם שתעברו עם המכונית בכיכר שבין רוגוזין למשה דיין, כשתראו את האנדרטה תזכרו כמוני את ברוך וינד.
במוצאי שבת זכיתי בערב של צחוק מטלטל, המהול בהרבה נוסטלגיה. הלכתי לראות את ג’ון קליז האגדי בהיכל התרבות בתל אביב. אנחנו רגילים לעבור מעצב לשמחה במחוזותינו. לא קראתי ביקורות של אחרים על המופע, רק דיונים בתוך המשפחה. לסיכום אני מוכרחה לומר שלמי שהייתה קצת אכזבה, זה בעיקר מהחומרים החדשים הקשורים לבדיחות אתניות.
מובן שהזִקנה קצת הצרידה את קולו, והוא היה איטי על הבמה. לי זה לא הפריע, ישבתי שעתיים באולם וצחקתי, צחוק בריא ומטלטל. מדי פעם הראו קטעים על מסך גדול מהסדרה “המלון של פולטי” ומהסרטים ותכניות הטלויזיה של חבורת “מונטי פייטון”. מה שהצחיק אותי לפני 30 שנה מצחיק עד היום כי למרות השינויים שעבר העולם, יצר האדם והפוליטיקה לא השתנו, רק לבשו בגד אחר. צחקתי וצחקתי כאילו אין מחר.
כתבתי כבר פעם על הקדמה והטכנולוגיה. והרעיון לכותרת ובעצם למה שהכי מציק לי בבחירות נולד בתוך קבוצת הווטסאפ של הגרעין שלנו. קבוצת אנשים שממשיכה לקיים קשר אישי בחיים וקשר וירטואלי בקבוצת הווטסאפ. אנחנו מברכים זה את זו וזו את זה בשמחות משפחתיות וימי הולדת. וכך מתוך התכתבות קלילה של ברכה ליומולדת נולד סלוגן בחירות, השמות כמובן שמורים אצלי:
[9:08, 3.9.2019] א': פרס ישראל לאס' שהיום יום ההולדת שלה | יום הולדת שמח אס'.
ב': שוב א' לא מעודכן , אס' לא איתנו (בקבוצה).
[9:23, 3.9.2019] א': אז קחי לי את פרס ישראל.
[9:24, 3.9.2019] ב': להפך, קבל פרס ישראל לחוסר מעודכאנות.
[9:26, 3.9.2019] א': אז אני מאובחן כלא מעוכדן כאן?
[9:26, 3.9.2019] ב': אני באילת לא מעודכנת כלל רק עושה רוח דרומית (רוח שעושה בלגן).
[9:27, 3.9.2019] א': ואני הוכחה לכך שאפשר להיות לא מעודכן גם בתל אביב.
[9:28, 3.9.2019] יהודית גילאון: אתה התל—אביבי החדש.
[9:29, 3.9.2019] ב': יפה ג’וד יאללה סטיקר.
[10:05, 3.9.2019] יהודית גילאון: סטיקר לא. אבל נתת לי רעיון לטור השבועי שלי.
ולמה נולד הרעיון של הטור? כי אנחנו כולנו מעודכנים בהכול. השבוע הורדתי בעזרת הדור הצעיר את הווטסאפ—וב למחשב, חיי השתנו באותו רגע. פרקים מספר הורדו לי למחשב. במקום לנסוע שעתיים לאוניברסיטה. והשיחה והצ’אט שלמעלה הועתקו במספר שניות. רק למחוק את השמות ידנית לקח לי זמן.
אז ככה גם כל המערך הפוליטי. הודעות ומסרים בטלפון, עם ישראל מחוזר ומבוקש. קולות מוקלטים וסרטונים. אומרים עלינו השמאלנים שאנחנו תל—אביבים, לכן הטכנולוגיה מתאימה. אז למה זה גורם לי לחוסר נוחות? כי אני מאמינה במגע האישי. אנשים רוצים שיגעו בהם, פחות יעיל, אבל יותר אנושי. שידברו איתם אנשים בשר ודם ולא הולוגרמות.
אילן תמיד אומר שנבחרי מרצ הם הכי לבנים, בצבע יונת השלום, הכי אדומים מבחינה חברתית, הכי ירוקים מבחינה סביבתית, הכי אפורים בעבודה היום—יומית והכי שקופים בניקיון כפיים. רק שחסרים לנו מצביעים. ובכל מערכת בחירות אנחנו רוצים לבנות שמאל חדש וגדול ולא כל כך מצליחים. בדרך בניסיון להשיג קהל חדש אנחנו מאבדים קהל ישן ומיושן, פחות מעודכן, לחלק אנחנו לא מגיעים, ואת האחרים שצעדו איתנו לאורך הדרך אנחנו שוכחים, להיות מעודכנים ויעילים זה חשוב. אבל לא לשכוח את המגע האנושי.
