ביום שלישי בבוקר התפרסמה ידיעה כי להרוג האשדודי בסבב הלחימה האחרון פנחס פשווזמן ז”ל נולד בן. תינוק קטן שנולד לעולם אכזרי שבו לעולם לא יזכה להכיר את אביו ויוכל לראות אותו רק בתמונות ובלשון עבר.
חשבתי על המשפחה הזו שלא ביקשה להיות מפורסמת, בוודאי שלא בנסיבות טראגיות כאלו. חשבתי על השמחה הזו שהייתה אמורה להיות אינטימית, כזו הנשמרת בחיק המשפחה והחברים הקרובים, וכעת היא סוג של עניין ששייך לכולם. משהו ציבורי ולאומי, אם בכלל עצרנו רגע כדי לקרוא את הידיעה הזו.
השבוע שמעתי אימא מעוטף עזה שעלתה להתראיין בנושא של מרכזי החוסן ביישובי העוטף. היא סיפרה שאין פסיכולוגים במרכז החוסן בשדרות, רק עובדות ועובדים סוציאליים ופסיכיאטרים. היא ציינה שהם עושים עבודה נהדרת, אך הטיפול הפסיכולוגי — הוא ניתן למי שיכול לשלם כסף רב, והוא אינו חלק, ופסיכולוגים אינם מועסקים בשירות הציבורי באזורים פריפריאליים.
הקשבתי לאימא שמדברת בייאוש על המצוקה היום—יומית, על החרדה של הילדה כשנאלצו לשכב אחד על השני בכביש בינעירוני, הבכי ההיסטרי והטיפול התרופתי שנלווה אליה. אנחנו כבר לא יכולים לשמוע את זה. אנחנו עוברים ליד זה כמו ליד הומלס פצוע ומוזנח ששוכב ברחוב עם רגליים נפוחות מדלקת. מסתירים עם היד כדי שלא ניזכר לרגע שמדובר בבן אדם כמונו, שנולד במשקל תקין, עם רפלקס הלפיתה בכל פעם שיד של מבוגר התקרבה אל ידו הקטנה. מעדיפים לעצום עין "כי בכל מקרה לא נוכל להציל אותו", זה גדול עלינו, אז חבל שסתם נצטער.
כשהסיפורים קרובים אלינו, אנחנו מרגישים את זה בצורה עוצמתית יותר. הנה, ילד אשדודי שנולד אל משפחת השכול הישראלית ממערכה שלא הוגדרה כמלחמה או אפילו כמבצע צבאי, זו הייתה "סתם" הסלמה. למחרת ההרג כבר הייתה הפסקת אש, והעיר חזרה לתפקד כרגיל, חזרה לשגרה. וההסלמה הבאה כבר נושפת בעורפינו.
מדי פעם היא נעטפת בפלסתר נקודתי, עוד קצת כסף שמועבר לרשות הפלסטינית בספק גדול שאכן מגיע לאזרחים שזקוקים לו או לפרויקטים לשיקום הרצועה שכה נדרשים לקיום חיים נורמטיביים. אבל ברור לכולנו שהיא תבוא, וכנראה בקרוב ממש. אם לא מיד לאחר הבחירות, אז מיד לאחר החגים. ילד יתום נולד השבוע, הלוואי שיהיה הקורבן האחרון של המלחמה.
