הבחירות לכנסת ה—22 הסתיימו בתוצאות ידועות מראש. מה שהרגשנו בימים שקדמו להן התבטא היטב בקלפי — פחד ובלבול. נכון לעכשיו, יום לאחר הבחירות, עם ספירת הרוב המכריע של הקולות, אין מנצחים. חזרנו לאותו המצב עם שינויים קוסמטיים קלים וכמעט בלתי מורגשים.
הבלבול והפחד ממשיכים ללוות אותנו, והם שייכים לשני המחנות. פחד אמיתי של מחנה הימין ממחיקת הזהות היהודית של מדינת ישראל ואימה ממשית משמאל מאובדן הדמוקרטיה. הפחד לא שייך דווקא לקצוות — החרדים והערבים. הוא מלווה מסורתיים וחילונים לאומיים מצד אחד וחילונים ציוניים מן הצד השני.
החרדים מהווים כ-20% מהאוכלוסייה באשדוד, אך מבין ילדי מערכת החינוך באשדוד — כ—38% הם חרדים. זה מתקשר היטב עם דבריו של הנשיא ראובן ריבלין כי בבחינת מספרי הילדים בכיתות א’ מסתמנת תמונה די ברורה, והחלוקה לארבעה שבטים עיקריים שתחליף את הרוב החילוני שאליו התרגלנו היא עניין של זמן.
“בישראל יש מילה אחת שמזמן הפכה לכלי נשק — "דמוגרפיה". במילה הזאת משתמשים בדרך כלל כשרוצים לתקוף טענה מסוימת.
ואולם בעלי האוזן המוזיקלית מבינים שבדרך כלל אין זאת אלא דרך מנומסת לכאורה לתאר אוכלוסייה כזאת או אחרת כאיום או כסכנה, כלא רצויה, כלא לגיטימית” — דבריו של נשיא המדינה ראובן ריבלין.
אנחנו מרבים לדבר על השסעים. כל צד מתמקד בדרך כלל בהסתה נגדו, בחרדה מאובדן זהותו, מאובדן הלגיטימיות שלו במרחב המשותף שלנו. אך מה אנחנו עושים כדי לאחות אותם? לא מדובר עוד ברצון טוב בלבד, אלא בכורח השעה ממש. ההתנגשות מתקרבת בצעדי ענק, והיא בלתי נמנעת.
המגזר החרדי היה המגזר המושמץ ביותר במערכת הבחירות האחרונה, כך על פי נתונים שהתפרסמו על ידי קרן ברל כצנלסון. את ה”ערבים נוהרים לקלפיות” החליפו עכשיו בנתוני ההצבעה הגבוהים בריכוזים חרדיים, כמו בני ברק למשל, מול נתוני ההצבעה הנמוכים בתל אביב.
כחרדית עם אוזן רגישה במיוחד כלפי המגזר שלי — ההסתה הפרועה שיצאה מבית לפיד וליברמן הולידה חרדה ויתר התכנסות במגזר החרדי. אך האם חרף הנרדפות הקשה והאובייקטיבית יש לנו את הפריווילגיה להמשיך לחשוב על עצמנו רק כמיעוט?
בבחירות האלה יצא לראשונה האדמו”ר מבעלזא להצביע. בכל השנים הוא עודד את חסידיו, ואני בתוכם, ללכת להצביע. הוא אף ציווה על בנו לעשות כן. אך למרות זאת, אף פעם לא השתתף בבחירות עצמן. כנראה שמה שהניע אותו הפעם היה פחד אמיתי מהמשך קיום הדת במרחב הציבורי.
אני שומעת את חבריי הליברלים הרבים שחשים פחד אמיתי מאובדן הדמוקרטיה. לא סיסמאות, לא הסתה לשם הסתה, פחד מצמית.
אני שומעת את חבריי ערביי ישראל רועדים מן היום של שלילת אזרחותם, והם מאמינים שהוא לא ירחק.
הפחדים האלו הם תוצאה של שנת בחירות שבה ניצחו ביד רמה קמפיינרים מוכשרים ואנשי יח”צ, שנה שבה סחרו בקולות שלנו כבשוק חופשי. השתמשו במושגים הנלקחים מעולם הפרסום של בידול ומיתוג כאילו לא מדובר באידיאולוגיות אלא אך ורק במוצרים שאותם אנחנו כצרכני שוק אמורים לצרוך. בעוד מנהלי הקמפיין הולכים לפדות בסיפוק רב ובצדק את הצ’ק שלהם, נותרנו אנחנו מבוהלים ומשוסעים. בעוד הפוליטיקאים היריבים מתחבקים וסוגרים דילים שרקמו מבעוד מועד, אנחנו עדיין אוספים את השברים. העם אמר דברו — בסוף שנת בחירות קשה ומרה אין מנצחים. כולנו יושבים על קו השבר, והממשלה שתקום תהיה בהכרח צנועה ורכה יותר.