פוליטיקה על ספת הפסיכולוג/ דעה

דמיינו עכשיו כפתיחה איך אני מול המקלדת, והתמונה הראשונה: הדרך לקלפי ביום הבחירות. אני צולעת עם נקע יחד עם אילן והבן שלי עמרי לכיוון מקום ההצבעה. בדרך סוכות ושמשיות של הרשימות. כמו תמיד רק יותר מנומנם. הראשונים שבאים להציע את מרכולתם הם שני צעירים שמושיטים פלייר לאילן, בשקט ללא התלהבות יתרה. להצביע לאמת. צחקתי ושאלתי, "אתם רציניים?" הם הסתכלו עליי ולא הבינו מה מצחיק. הסברתי שזו ממש בדיחה להציע לחבר כנסת מכהן ממרצ להצביע אמת. הם זזו הצדה נבוכים. מיד הגיעו פעילי אגודה וש”ס. הם בהחלט זיהו אותו. שאלו לשלומו, חלקו לו מחמאות, צחקו שאולי הוא עוד יחזור בתשובה ויחבור אליהם. אילן התבדח שהוא ואני נחלוק את הצבעתנו ביניהם. ואחד מהם נתן בידו פתק של ג' כברכה וסגולה לבריאות.

מהבוקר מבקשים דוברים ועיתונאים צילום של אילן מצביע. כל המועמדים עושים את זה. בבחירות הקודמות וגם הפעם אחת מבעלות התפקידים בקלפי לא הסכימה לתת לי לצלם, התווכחנו על זה, אמרתי לה, "כולם עושים את זה", היא אמרה שאסור לרצוח ויש שעושים את זה, צחקתי. באמת פרופורציה לחיים. נזכרתי שגם אסור לקחת שוחד, אבל שתקתי, נמנעתי מלעורר מהומה. וכמו בפעם הקודמת אמרתי לה שתרשום בפרוטוקול. שאר היושבים ליד השולחן היו נבוכים וחייכו. רשתות שיווק ומקומות בילוי פרסמו הנחות למי שילך להצביע ויצלם את עצמו. אבל היא עם הראש בקיר.

חבר הכנסת אילן גילאון מצביע הבוקר בבית הספר צפרירים (רובע י"א)

פרק שני בסרט, פלאש בק. מבחינתי היום הגורלי, השבעת הכנסת ה-21. לפני התכנסות המליאה פגישה של עמיר פרץ עם אילן גילאון. הנושא היה איחוד כוחות של השמאל הישראלי כדי להוות כוח גדול יותר ומשמעותי בכנסת וברחוב. הפגישה הסתיימה ברוח ידידותית, אבל בלי סיכום ממשי. תוך חודש פוזרה הכנסת. שתי המפלגות עברו לבחירות פנימיות וההחלטה נדחתה.

בהבזקים של תמונות, מועמדים, בחירות פנימיות, קצת יצרים. נבחרו ראשי המפלגות, תמונות של עמיר וניצן, כל אחד לחוד עם סלולרי ביד, רמז למגעים. מדי פעם חברות וחברים אחרים בשתי הרשימות. בבתי קפה, שיחות עם אנשים, או מאחורי שולחן משרדי, הקלדות במחשב, מוזיקת מתח.

ו

אז מופיעה בתמונה אורלי לוי. מסיבת עיתונאים. חיבור בינה לבין עמיר פרץ. מרצ לא מוזמנת, הנדוניה האידיאולוגית שלה נזרקת החוצה. אורלי הטילה וטו, אין ביגמיה. עמיר ויתר. מחזר חדש בפתח, אהוד ברק, מציע חיבורים. דיונים קשים במרצ. אך בסוף יש חתונה, כי עוד פיצול וכולם ייעלמו. חיזורים של מרצ אחרי עמיר ואורלי לא פסקו עד רגע הגשת הרשימות.

מתקדמים בזמן. התפקיד החשוב שלי ביום הבחירות הוכרע, אני אמורה לשבת בקלפי. יום לפני הבחירות גורל השמאל הוכרע. נפלתי ואובחנתי עם נקע חמור בקרסול רגל שמאל. האם לראות בזה סימן להתרחבות השמאל כמו הנפיחות ברגל שלי, או אולי לחשוב על הביטוי בעולם המשחק, כשמאחלים הצלחה לשחקן אומרים “BREAK A LEG “? אז אולי זה איתות להצלחה מסחררת. אבל בינינו הכי בטוח שזה מסמל נאחס. כי זה כואב.

הסרט נגמר. הטעם בפה של חמיצות. ההכרה שאין באמת שמאל בישראל כואבת. לא בגלל תוצאות הבחירות. בטח לא מה שנתניהו קורא שמאל. אצלו כל מי שהגיהוק שלו מפריע נקרא שמאל. זה קשקוש שרק עדר בהיפנוזה חוזר עליו כמו מנטרה. הסיבה שאין שמאל היא שמרוב רצון לשרוד בין בחירות לבחירות שוכחים להיאבק על הערכים האמיתיים שמאפיינים שמאל אמיתי.

מגיעה לכם תזכורת: שמאל זה ערך שוויון האדם באשר הוא אדם. זו לא סיסמה, זו דרך חיים. להאמין שאין הבדלי צבע, דת, נטיות מיניות ומגדר. שלכולם מגיע שוויון הזדמנויות בפני החוק" ערבים, חילונים נשים וחרדים. סולידריות בין עובדים בכל המגזרים, זכויות לעובדים זרים ופליטים. שאיפה לשלום והפסקת כל כיבוש ושליטה על עם אחר. לצערי, השיח הזה נעלם. השיח של פוליטיקת הזהויות השתלט על השמאל. ומתוך הגדרתו שמפריד ומזהה בין עדות ושבטים, הוא מפלג. בפוליטיקה הזו בוחשים אמנים, אקדמאים, אנשי רוח ושאר אינטלקטואלים ומובילי דעה הדוגלים בפוליטיקת הזהויות, מפוצלים בין אלה שהחליטו כי הם מזדהים עם הרשימה המשותפת, שבה הזהות היא לא עניין של לאום, ויש כאלה שאריה דרעי הוא המושיע ומציל הכבוד המזרחי האותנטי.

לתוך המלכודת הזו נפל עמיר פרץ. אולי חשב שהחיבור עם אורלי לוי יהפוך אותו לאלטרנטיבה. היא מזוהה עם פעילות חברתית, באה ממשפחה ימנית, אביה היה אחת הדמויות המובילות בליכוד. הוא הפך לסמל מזרחי אנטי מפא”י, רק שבליכוד התייחסו אליו בדיוק אותו דבר. ואם שניהם חשבו שיצליחו בגלל נושאים חברתיים למשוך קולות ממעריצי נתניהו, הם למדו שבסוף האשכנזי ביבי הפך למלך.

עמיר פרץ. החמצה
צילום ניר קידר

אין שמאל, כי גם במפלגה שלי יש בעיה. אצלנו מדברים על הבנה ושלום, מדברים על פשרות והסכמים, אבל ברמה האישית מתחשבנים. אני מסתכלת לעיתים על משקעים אישיים והתחשבנויות קטנוניות. יש לי כמה חברות שלא מסוגלות להימצא במרחב של הגרוש שלהם. אפילו לא באירועי שמחה של הילדים, כי הוא בגד בהן לפני 20 שנה. אבל הן פעילות שלום במלוא המרץ. יש בינינו כאלה שלא סולחים לברק על האין פרטנר, אבל שכחו את היציאה מלבנון. ולאורלי לוי את השותפות עם ליברמן ולא את הפוטנציאל לשינוי. ככה לא בונים שמאל.

בסוף הסרט, עמיר פרץ נשאר לבד. מבין שאף על פי שכבש את מפא”י, כבש את הסתדרות העובדים, השמאל היה מונח לרגליו, הוא יכול היה להיות אלטרנטיבה שלטונית, בראש גוש גדול. החמצה אישית שלו והחמצה היסטורית של כולנו.