אחת מקרובות משפחתי, תלמידת כיתה ז’ שמתגוררת בעיר במרכז הארץ, סיפרה במהלך מפגש משפחתי בראש השנה, כי התוכנית של בית הספר לקחת אותם באחד הלילות לראות סליחות התבטלה בעקבות התנגדותם של רוב ההורים שכינו את המהלך הזה ‘הדתה’.
הצטערתי לשמוע זאת והייתה לי תחושה ששופכים את התינוק עם המים. שהרי כך מפסידים את העניין המהותי-הכרת התרבות היהודית שהיא השורשים שלנו, בגלל שמנסים לשפר דבר אחר-הזכות הדמוקרטית לחופש דת.
גם למאבקים הפוליטיים בין הדתיים והחרדים נגד החילוניים יש מן הסתם השפעה בנושא. יש להניח שאם בקום המדינה היו מפרידים בין הדת למדינה, כמו שעשו למשל בארה”ב, השימוש במושג הדתה לא היה נעשה ע”י הורים בהקשר למערכת החינוך ובוודאי שלא באינטנסיביות ובאגרסיביות בה הוא נעשה כיום.
ההתנגדות להדתה לא נולדה בחלל ריק. באוגוסט האחרון התפרסם מחקר חדש של ד”ר תמי הופמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה לפיו ראשי משרד החינוך כמעט ולא התייחסו בחוזרי מנכ”ל המשרד, המתווים מדיניות ותוכניות לימודים, לערך הדמוקרטיה ב-18 השנים האחרונות. לעומת זאת, סוגיית היהדות זכתה לטיפול מעמיק.
במערכת היחסים בין האופי היהודי של מערכת החינוך לאופי הדמוקרטי שלה, משרד החינוך עשה בחירה מודעת ביהדות במקום לאזן ביניהן. היה לכך גם ביטוי תקציבי. זאת ועוד, ב-2017 עמד תקציב התרבות היהודית במשרד החינוך עמד על 120 מיליון שקל וב- 2017 בתקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר החינוך גדל התקציב ב-76% והגיע ל-211 מיליון שקל.
בעבר זה היה אחרת. אני למדתי במערכת החינוך הממלכתית בה תוכנית הלימודים כללה גם תלמוד, פרשת השבוע, כתב רש”י ותפילות נבחרות, וגם התוודענו לשורשי התרבות היהודית הנוספים, בין השאר כשביקרנו בבית הכנסת והלכנו לראות סליחות ותשליך. כל זה היה במינון ראוי ובאיזון עם פעולות ולימודים הקשורים בדמוקרטיה.
אבל, כשהתחתנתי בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת אסרו על הרבנים לקיים חופות בתחומי הקיבוצים שאינם דתיים וניתן לומר שהייתה זו התנגדות להדתה. וכך נאלצנו להפריד בין החופה שהתקיימה בעפולה בחצר ביתו הפרטי של רב העיר, ושמשום כך גם היתה מוגבלת במספר המוזמנים, לבין המסיבה שהתקיימה כמה שעות אח”כ בקיבוץ שלנו באותם ימים, בית השיטה. זה בהחלט העיב על האירוע שלא לדבר על הלוגיסטיקה וההוצאות הכספיות הנוספות שהיו כרוכים בהסדר הזה.
לימים אגב לא רק שהתנועה הקיבוצית חזרה בה וביטלה את הגזרה האווילית הזו אלא שכיום יש בקיבוצים בתי כנסת ובמערכת החינוך גם עוסקים בתכנים ובתרבות יהודית. כשעזבנו את הקיבוץ ובחרנו לגור באשדוד חינכתי כיתה ז’ שהיו המחזור הראשון של בי”ס הראל ברובע ו’. מתוך מודעות לחשיבות הכרת התרבות היהודית החלטתי בגיבוייה של המנהלת ברוריה ביבי ובהסכמת ההורים שגם בחרו בוועד מיוחד לנושא, להקדיש את השנה לשנת בר ובת מצווה כפי שנהוג בקיבוצים.
יצרנו מה שנקרא כיום תל”ן –תוכנית לימודים נוספת. כמו בקיבוץ אני העברתי את התכנים המשפחתיים והחברתיים שהיו מלווים במשימות אישיות וקבוצתיות חלקן בהשתתפות ההורים, גם בשעות שלאחר הלימודים וגם בסופי השבוע. להעברת התכנים הדתיים והמסורתיים גייסתי את הרב של חב”ד בקרית מלאכי, יחזקאל סופר, שהיה מגיע לביה”ס בשעות שלאחר מערכת השיעורים הרשמית, אבל עדיין במסגרת יום הלימודים הארוך שהיה נהוג אז, למשך שעתיים-שלוש.
תשאלו מאיפה היה כסף? ובכן המנהלת תקצבה את הרוב ואת היתר ההורים והתלמידים שעבדו בחופשות מספר פעמים באופן מרוכז בעבודות חקלאיות שארגנתי להם כמו דילול ואיסוף יבולים, בישובים בסביבה. נוסף לתוכנית הלימודים הנוספת שיצרנו, קיימנו גם טיולים וסיורים שהיו קשורים בתרבות היהודית ולהכרת א”י. כמו כן קישרתי בין התלמידים מאשדוד לתלמידיי בבית השיטה שהיו בני אותו גיל והם התארחו אלה אצל אלה ולהיפך והכירו את חיי היום יום של זולתם. חלקם נשארו בקשר גם שנים אחר כך.
בסיום השנה ערכנו בביה”ס באותו ערב בר מצווה חגיגית לבנים ובת מצווה לבנות בה גם הוצגו בתערוכה תוצרים שהתלמידים הפיקו במשך השנה. כיום התלמידים הללו הם כבר בני למעלה מ-50. מידי פעם אני פוגשת את חלקם בעיר והם נזכרים בחוויה המדוברת ואף מציינים את חשיבותה לחינוכם ולחיבור לשורשים. המסקנה היא שאם שומרים על איזון בין האופי היהודי של מערכת החינוך לאופי הדמוקרטי שלה קרוב לוודאי שגם התופעה של ההתנגדות להדתה תפחת.
