מה אני מאחלת למדינה לראש השנה? שיתבצע בה חוק חינוך חינם של ממש, כמו בימים שבהם הייתי אני תלמידה בבית הספר העממי — שלימים עברו לכנות את כשכמותו בית ספר יסודי — וכמו שהתכוונו אליו קברניטי המדינה.
קצת היסטוריה: מאחר ששלטונות המנדט הבריטי לא הקימו בארץ ישראל מערכת חינוך מנדטורית ועדיין לא קמה מדינת ישראל הריבונית שתוכל להפעיל מערכת חינוך ממלכתית, הפעילו המפלגות החל משנות ה—20 של המאה ה—20 מערכת חינוך בשיטת זרמים אידיאולוגיים מפלגתיים. היו אלה מערכות חינוך אוטונומיות שכללו גם הכשרת מורים, קביעת תכניות לימודים ועקרונות פדגוגיים שהקנו אידיאלים מפלגתיים והשכלה כללית.
לאחר קום המדינה נחקק בשנת 1949 חוק לימוד חובה שחל מגיל 5 בגן חובה ועד גיל 13 בסיום כיתה ח’, שהייתה הכיתה שחתמה את לימודי בית הספר היסודי. ב—12.8.53, כשעמדתי לעלות לכיתה ב’, נחקק חוק חינוך ממלכתי, שלמעשה איחד רק שני זרמים, את זרם החינוך הכללי, שהיה הגדול ביותר וזוהה עם מפלגת הציונים הכלליים, ואת זרם העובדים של תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית, שהיה השני בגודלו, בתי הספר שלו כונו “בית החינוך לילדי עובדים” והוא זוהה מבחינה מפלגתית עם מפא”י ומפ”ם.
הכותבת (ר. רום) בתמונת המחזור של ביה"ס. רפרודוקציה: רבקה יניב
הזרם השלישי, שהיה של תנועת המזרחי ודגל בחינוך דתי לאומי, התמסד ולימים נקרא חינוך ממלכתי דתי. הזרם הרביעי של אגודת ישראל נשאר אוטונומי והוכר כחינוך עצמאי של הציבור החרדי. בילדותי, בשנות ה—50, גרתי בשכונת גבעת עלייה (שמו המעוברת של כפר דייגים שהקימו מהגרים ערבים מהיישוב ג’יבלייה שברצועת עזה), שממוקמת בדרום יפו על גבול בת ים ונכללת בתחומה של עיריית תל אביב-יפו.
למדתי בבית הספר על שם דב הוז (מנהיג פועלים וסגן ראש העיר שנהרג יחד עם כל משפחתו בתאונת דרכים), שהיה ממוקם בשכונה. הכינוי העממי של בית הספר היה “בית הספר הירוק” בגלל צבעו החיצוני של הבניין. במקורו השתייך בית הספר לזרם העובדים, ובמידה רבה הוא נשאר כזה באופיו גם כשעבר להיות תחת הכותרת בית ספר ממלכתי.
למעט מחנכת בכיתה א’ כל מחנכיי היו גברים. ובכלל, בניגוד להיום, רוב המורים בבית הספר היו גברים. יום הלימודים היה נפתח במסדר במגרש המרכזי בתחום בית הספר, ובו היה לכל כיתה מקום קבוע. בראש התורן התנוסס דגל המדינה.
צילום: רבקה יניב
לאחר שהמנהל או אחד המורים היה נושא דברים, כמו קטע ספרותי או אקטואליה, הייתה התעמלות בוקר ובסיום המסדר היינו שרים את התקווה. מנהל בית הספר היה הסופר אריה בוכנר, שנוסף לספרים שכתב, גם תרגם ספרים ומחזות של המחנך הדגול יאנוש קורצ’אק מפולנית לעברית.
אף שהימים היו ימי משטר הצנע, שבמסגרתו נקבעו הקצבות מזון וביגוד שהונפקו לכל אזרח באמצעות תלושים ובאופן שהבטיח צורכי יסוד לכולם — ואולי דווקא משום כך — קיבלנו באמת חינוך חינם, שהיה עתיר בתחומים ונושאים והופעל בו יום לימודים ארוך.
ההורים לא נדרשו לשלם כלום, גם לא עבור הטיולים וארוחות הצהריים. קיבלנו מבית הספר את כל הציוד האישי לתלמיד, שכלל בין היתר ספרי לימוד, מחברות, מכשירי הנדסה, כלי כתיבה, כלי ציור וצבעים, ובכיתה א’ גם ילקוט. בין המקצועות שלמדנו כולנו, גם בנים וגם בנות, היו: תפירה ורקמה, נגרות ופחחות, שנלמדו בבתי המלאכה שהיו בבית הספר. מובן שלא שילמנו עבור חומרי הגלם. למדנו גם כלכלת בית, שכללה תזונה ובישול שבו נעשה בין היתר שימוש בירקות שגידלנו במסגרת שיעורי החקלאות שהתקיימו בחווה החקלאית של בית הספר, שהיתה צמודה אליו.
בשליש שבו למדנו חקלאות קיבלנו בימי שישי תוצרת חקלאית הביתה. לקחנו הביתה גם את המוצרים שייצרנו מעץ וממתכת בבתי המלאכה, ועד היום יש לי כמה מהם למזכרת, כמו מעמד מעץ למכתבים שעשיתי בכיתה ה’ וספר זיכרונות שגם כריכתו עשויה מעץ שעשיתי בכיתה ח’.
מדי יום בישלו תלמידים בהדרכת המורות לכלכלת בית את ארוחת הצהריים לכל תלמידי בית הספר. מכיוון שחדר האוכל, אף שהיה גדול למדי, היה צר מלהכיל את כולם בבת אחת, התלמידים אכלו בשתי משמרות שהתחלפו ביניהן בפרקי זמן קבועים. הכניסה לחדר האוכל והישיבה בו בשעת הארוחה היו לפי כיתות והתנהלו על פי כללים קבועים ובסדר מופתי, וכך גם פינוי כלי האוכל וניקיון השולחן לאחר הארוחה.
על הכול ניצחו ראשי השולחנות, שהיו תלמידי כיתות ח’. הם היו גם מי שחילקו את האוכל מהכלים המרכזיים שהוצבו על השולחן לצלחותיהם של המסובים. בכל יום ניתן לכל שולחן ניקוד על פי קריטריונים קבועים. לשולחנות הזוכים הוענקו פרסים שבועיים, חודשיים ובכל שליש שנה — במקביל לחלוקת תעודות הציונים — פרס שנתי.
בשעתיים האחרונות של יום הלימודים ניתנו שיעורי תגבור קבוצתיים ופרטניים לתלמידים מתקשים, ובהם עולים חדשים, וכן חוגים מגוונים, שאותם ניתן היה להחליף בכל שליש, ובהם בין היתר ציור, תיאטרון, מקהלה, מחול ותזמורת. בחוגים הרלוונטיים גם הכינו תוצרים לטקסי החגים ולמסיבות הכיתתיות והבית—ספריות, מה שמן הסתם עודד אצל התלמידים יצירתיות ובו בזמן גם חסך כסף.
