“עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו — אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו” (משנה, יומא, ח', ז').
ואני רוצה לדבר דווקא על חטאים מול אלוהים, אני רוצה לדבר על אלה שלובשים לבן והולכים לבית הכנסת להתפלל ולהתיר את הנדרים שלהם. אני רוצה לדבר על הצבועים. ביום חמישי האחרון הייתי בהצהרת האמונים בכנסת, אנחנו קוראים לזה ההשבעה. לא יודעת מתי זה הפך להצהרת אמונים. כי אני חושבת שכל נבחר ציבור חייב קודם להישבע שמטרותיו ומעשיו הם לטובת הציבור. וחובת ההוכחה זה לא רק בהצהרות אלא בעיקר במעשים. עם סיום כל קדנציה כדאי לבדוק כל אחת ואחד מנבחרינו עשו לטובת אזרחי המדינה. לא רק לטובת חלק ממנה.
חלוקת המשאבים במדינה היא על פי כוח ולא על פי הצדק, כי אחרת כל מי שמבקש סליחה מאלוהים ומחברים צריך לדעת שההחלטה לא להשוות את קצבת הנכות וקצבת הזקנה היא עוול כלפי אזרחי המדינה. כולנו מזדקנים וכולנו יכולים לחלות ולהיפגע, בלי הבדל אם אנחנו גרים בשטחים, בפריפריה, באום אל פאחם או בתל אביב.
ממשלות ימין שולטות כאן יותר מ—40 שנה, מלבד ממשלות רבין וברק. משנת 2015 זו ממשלה ימנית מובהקת שהאידיאולוגיה שלה לספח את השטחים בגדה המערבית. כל מערכת בחירות זה מה שהם מבטיחים לבוחריהם. בינינו, משקרים להם, כי לא את בג”צ צריך מוטי יוגב לשטח ולעלות עליו עם D-9, אלא את העולם כולו. מערכת המשפט מגנה על המדינה מפני חרם עולמי. פרט לא חשוב בעיני המשיחיים בעם. אבל הנבחרים שלהם מבינים את זה, והם ממש לא מגשימים את ההבטחה.
הנבחרים במגזר הערבי לא מחויבים ליום כיפור, אבל דווקא הם הבינו שלא מספיק להיאבק נגד הכיבוש, כי חיי היום—יום במגזר בלתי נסבלים בגלל האלימות מבית. הם מבינים שנמאס לאנשים לחיות בפחד מפני עבריינים ונשק לא חוקי. זה אומר שהם רוצים להיות חלק מהמדינה ומבקשים את המעורבות של משטרת ישראל.
הגענו לנבחרים החרדים. פה אני חייבת לתת איזה רקע היסטורי. כי הרי חורבן בית המקדש, כך אומרים, היה על שנאת חינם. בתקופת בית שני היו שתי כתות שנאבקו זו בזו: הפרושים, שהאמינו כי התורה שבעל פה, שחכמים כתבו כפרשנות, חשובה כמו זו שבכתב. הם זוהו עם השכבות העממיות, בקיצור: שומרי מסורת. הקבוצה השנייה הייתה הצדוקים — האריסטוקרטיה — שדבקה רק בתורה שבכתב, כלומר: האליטות.
המלך אלכסנדר ינאי, נינו הישיר של מתתיהו הכהן הגדול, דבק בצדוקים ונאבק בפרושים ונכנס לפנתיאון אמרות השפר הלאומי בזכות אזהרתו את אשתו המלכה שלומציון, שצידדה בפרושים שנחשבו אויביו, מפני הצבועים והמתחסדים למיניהם: “אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס”.
והנה הסיבה שנציגי החרדים בכנסת הם הצבועים בעיניי. חוק המרכולים ושמירת השבת חשובים להם רק כדי לכופף את החילונים הכופרים, אבל לא שמעתי אף מילה לגבי העובדת בבית ראש הממשלה שהתחננה לחזור לביתה לפני כניסת השבת.
העובדות בבית ראש הממשלה הן עובדות קבלן, ללא זכויות. כל אוהבי המולדת שרוצים לפרק את העבודה המאורגנת, לאסור על שביתות ולפרק את ועדי העובדים, מעדיפים שכולם יהיו עבדים של בעלי ההון. לפני שאוהבים את האדמה כדאי לאהוב יותר את האזרחים החיים עליה. ואילו אני בראש ההסתדרות, הייתי דורשת מהממשלה איסור לעבוד עם קבלנים, שהעובדים כולם יועסקו בעבודה ישירה. אחרת המשק יושבת. כי שמאל זה שהוועדים החזקים סוגרים את המדינה למען החלשים שבה.
בתוך כל הכאוס, בין כסה לעשור, הושבעו חברי הכנסת. הפעם היחידה שלבני זוג מכינים מקום באולם המליאה עצמו, זה בטקס ההשבעה. בטקסים הקודמים היה צפוף ובקושי אפשר היה למצוא מקום ישיבה. הפעם מחצית מהכיסאות היו ריקים. השיחות בין חברי הכנסת מכל המפלגות וגם של הכתבים היו בין דאגה לבדיחות. הפיל בחדר — האם יהיו בחירות נוספות, בפעם השלישית, בעוד חצי שנה?
אני, שאין לי אלוהים, לא מבקשת סליחה באופן כללי ובלתי ברור. אני עושה את זה מיד אם פגעתי. אין לי בעיות עם המקום. כי התורה שלי בכתב ובעל פה קשורות רק לחוק אחד — להשתדל להיות בן אדם. אז אני שואלת את כל אלה שלובשים לבן, צמים ומתענים: אתם חושבים על מה שתעשו ביום שאחרי יום כיפור? האם אתם יודעים שהצביעות היא אחת החטאים הבלתי נסלחים בעיניי האלוהים? אז אני מקווה שהצהרת האמונים היא שבועה. ומקווה שאלוהים לא יתיר ביום הכיפורים את הנדר שלכם לשמור אמונים למדינה. כי מדינה זה מכלול האנשים שחיים בה.
אילן גילאון בהשבעת הכנסת. צילום יהודית גילאון
