עשרה ימי עבודה יש לנו סך הכול בחודש אוקטובר. את שאר הזמן אנחנו מחלקים בין חשבון נפש, תפילות, סעודות ויום אחד של צום. מסתכלים כל הזמן לשמיים, מחפשים שלושה כוכבים שיסמנו לנו את התוקף של הימים, את זמן צאת הכוכבים, המסמל את המעבר מיום חג לחולין.
קלטתי פתאום השבוע שאף פעם לא יצאתי לטיול שכלל לינה בטבע. תמיד היו אלו מקומות מסודרים ונקיים, מחוברים היטב לציוויליזציה ולמים החמים במקלחת. שהייה בסוכה זה הדבר הכי קרוב שלי לטבע. אף שאנחנו גרים בקומה רביעית, הסוכה שלנו נבנית בחצר. מוזר לקרוא לקרבה של דקה אחת מהבית “טבע”. מוזר לחשוב על סוכת בד בחצר, מחוברת לתאורת חשמל ולקליטה סלולארית, בתוך שכונה עירונית, משהו שאיכשהו רחוק ממגע יד אדם. ובכל זאת בתוך הסוכה הזו, שקרובה כל כך לבית, אנחנו תלויים במזג האוויר הטבעי, שכל כך התרגלנו לשלוט עליו בבית. אנחנו מזיעים או מצטנפים בצינה, נרטבים מטיפות גשם קלות. אבל העיקר הוא הקרבה לשמיים.
האפשרות הבלתי מוגבלת להסתכל למעלה דרך חרכי הסכך ולספור כוכבים.
החגים עוברים. אני נאחזת עוד קצת בשאריות שלהם, מגניבה עוד מבט לשמיים מתוך המרפסת המקורה שלי. בבית הילדות עוד שמות מוזיקה של ימים נוראים, תפילות ופיוטים, אבל ריח החולין כבר נושף בעורפינו. המרוץ והתיזוז בין המסכים. המבט הרכון, הכפוף. סימוני וי לצדי המשימות הנערמות. הטבע מתרחק וסטריליות השגרה משתלטת על המרחב.
ראיתי פעם סטיקר באחד מרחובות תל אביב “הסתכלת היום לשמיים?” סתם כך באמצע היום. ביהדות השמיים מסמלים את הרוחניות, את המקום של אלוקים, את גן עדן וגיהינום והימצאותן של הנשמות. וגם בכלל, הביטוי על האדם המחובר לקרקע, בניגוד להוא שמרחף בשמיים, הוא ביטוי הגשמיות, הארציות. איזושהי כמיהה ליכולת לפרוש כנפיים ולעוף, להתעלות מעל הוויכוחים הארציים על התור לקופה והריצה אחרי הכסף. הרצון להתרומם לפרספקטיבה רחוקה, מלאכית וטהורה, ולקבל אומדן אמיתי על הבעיות הקטנות והגדולות שלנו. גם הן יעברו.
אני מרימה שוב את הראש לשמיים, התנועה שאותה עשיתי כל כך הרבה בחודש האחרון. דקה לפני שאני מרכינה אותו שוב עמוק לתוך הטלפון ונבלעת בתוך השגרה המבורכת.
