המציאות סביבנו מורכבת יותר משהייתה אי פעם. אנחנו נתבעים להחליט החלטות רבות מאוד מדי יום. החל במה לקנות בסופרמרקט, ששם יש מבחר עצום בכל תחום, וכלה במה לראות בטלוויזיה. אנחנו נסחפים לא פעם. רוצים רק להציץ בפייסבוק ונשאבים לשעה ארוכה, נסחפים לשיחות טלפון בלתי מתוכננות, להתכתבויות בווטסאפ, כך שהיום עובר ולא הקדשנו מספיק זמן לעצמנו ולסובבים אותנו.
התקופה שבה אנו חיים דורשת התארגנות מיוחדת כדי שנוכל להפיק ממנה את המרב. זה דורש הגדלת המודעות שלנו לגבי מה חשוב לנו בחיים. קשה לנסח את זה בלי הכנה מוקדמת, אבל המציאות מחייבת אותנו לא להשאיר שום חזיתות פתוחות אלא לסגור אופציות.
נדרשת גמישות נפשית כדי לחיות בצורה טובה יותר. קל להיתפס לקיבעונות. אני מתכוונת לומר שיש לנו דפוסים קבועים שחוסמים אותנו בדרך אל שחרור נפשי. הגמישות הנפשית מאפשרת להיחשף לתכנים משמעותיים ולהגיב במגוון תגובות גדול, ולא להיתקע על תגובה מסוימת בכל פעם מחדש.
בעולם המטורף שלנו אנשים מנסים לקבוע דעה במהירות על גירויים כדי לתת לעצמם אשליה של שליטה. “לא סובלת אותו”, אומרת מישהי על איש תקשורת ידוע המופיע בטלוויזיה. היא לא מכירה אותו באמת, אבל משהו בקול שלו, במראה שלו, לוחץ לה על כפתורים, והיא מעדיפה לא להקשיב לאותו איש אף על פי שאולי יכול היה לתרום לה. ככה אנחנו ממפים את העולם סביבנו. הגמישות הנפשית היא כמעט מושג בלתי אפשרי בעולם גדוש ומציף כל כך. הגדלת רפרטואר התגובות היא משימה בפני עצמה, היא פותחת אותנו לעולם ולא מקבעת אותנו.
הגמישות הנפשית הזאת מאפשרת לנו לנוע בין הקטבים ולבחור נכון בכל רגע ורגע. היכולת להגיב לאירועים סביבנו במהירות ובצורה נכונה ואמיתית, למצוא את המצפן האישי שלנו.
להגיב רגשית כשזה רלוונטי ולהגיב עניינית כשזה מה שצריך. איך עושים את זה? זה דורש ריכוז בדבר עצמו. עלינו לזהות אם הסיטואציה מחייבת מעורבות רגשית ואם אנחנו מסוגלים להגיב אליה כמו שנדרש.
הדוגמה הנוראית ביותר היא שכחת ילדים באוטו. אף שזה נושא קשה ומפחיד לדבר עליו, אני מתעקשת להתמקד בזה. קודם כול זה עלול לקרות לכולנו, וזה נובע מחוסר תשומת לב, חוסר ריכוז וחוסר התמקדות במשימות המוטלות עלינו. אין ספק שזה הסיוט של כל הורה. אחד האבות ששכח את התינוק שלו באוטו קיבל שיחת טלפון חשובה ששיבשה לו את שיקול הדעת והוציאה אותו מריכוז. הוא פשוט שכח שלא הביא את הילד לגן בגלל שדיבר על דברים אחרים בנושא עבודה. היום הוא מתאבל על בנו.
חוסר ריכוז רגעי עלול להוביל למוות. זה נורא, אבל זה כך. דוגמה נוספת זה שימוש בטלפון בנהיגה. כולם חוטאים בזה. גם פה חוסר ריכוז רגעי עלול להוביל לתאונה קטלנית. זאת לא סיסמה! זה אמיתי!
יידרשו אחר כך חיים שלמים כדי להתאבל, להצטער על הרגע האומלל הזה שמשנה את מציאות החיים כהרף עין. כדי להימנע מאסונות כאלה לא עלינו מן הראוי להתייחס לחיים ברצינות רבה ובאחריות. אולי זה לא כיפי, אבל זה חלק מהאחריות שלנו כבני אדם.
החיים זה דבר רציני, ועלינו לשמור עליהם בכל מאודנו. הדברים הפשוטים ביותר כמו לעצור על יד מעבר חציה ולתת זכות קדימה להולכי רגל תורמים לאיכות חייהם של שני הצדדים: הנהג הנוהג באנושיות והולך הרגל הזוכה ליחס אנושי. תהיו אנושיים, תהיו הומאניים!
הקיבעונות העומדים בדרכנו עלולים להיות התחושה ש”לי זה לא יקרה” כשאני משחק/ת בטלפון בזמן נהיגה. זהו קיבעון שהורג. צריך להילחם בו בכל הכוח. קיבעון נוסף: “תפסיקו לחפור, קחו את החיים באיזי, זה לא לעניין לפחד כל הזמן”. התייחסות להעמקה בדברים כאל חפירה לא מוכיחה את עצמה. הצעירים לא סובלים שחופרים להם, אבל אין להם תחליף אמיתי לזה. אל תפחדו לחפור לילדים שלכם, אתם מגנים עליהם. מקסימום יצחקו עליכם what? So. מותר לכעוס על הבן שמתעקש על קניית אופנוע. מותר להורים להיות בחרדה מזה. זה כלי מסוכן וקטלני, וזכותו של הורה לא לסמוך על שיקול דעתו של בן העשרה המתעקש על אופנוע.
הסמכות ההורית נפגמה כבר מזמן, זה הזמן לשקם אותה. תאמינו באינטואיציות שלכם, אתם מכירים את הילדים שלכם. חלק מהגמישות הנפשית היא לשוחח, לא לריב. להבהיר לבן העשרה את הקושי האמיתי בבחירה שלו, בקיבעון שלו, במקרה זה אופנוע.
להתמודד עם הקושי חזיתית, לא להתעלם. חשוב לדבר על המניעים שלכם ברצינות ולהתעמת עם הבן באמת. לא להירתע מהתגובות שלו. להיות בקשר איתו ועם החברים שלו, לא לוותר…
הגמישות הנפשית מאפשרת דיאלוג, וזה הכי חשוב. לברר מה שלא ידוע, לא להינעל על עמדה אחת, אלא לבדוק עניינית את האפשרויות. ברגע שהילדים מזהים שההורים באמת מתעניינים בהם ואכפת להם מהם, גם הדיאלוג יהיה שונה. על ההורים לא להיכנס לקיבעונות כמו: “אני לא מוכנה שיהיה לך אופנוע!” כי זה מוביל למשחקי כוח של לעשות דווקא ולהראות מי יותר חזק. כדאי לחקור את הנושא בדרכי נועם ולנהל את הקונפליקט בתבונה. זה מזכיר לי הורים שאומרים לילד הקטן: “תאסוף את הצעצועים כי אני אמרתי” במקום להמציא משחק של “מי אוסף הכי מהר את הצעצועים?” ולגמור עם העניין בשתי דקות. זאת רק דוגמה איך מעבירים את משחקי הכוח לפלטפורמה של דיאלוג. בכוח לא ניתן להשיג שום דבר. זה ברור.
הצעירים חוששים לאמץ תבנית של גמישות נפשית. המושגים שלהם לא פעם הם שחור ולבן. כשמדובר על גמישות נפשית, ניתן למצוא את הגוון הנכון המתאים לכל רגע ורגע. זה לא פשוט וזה דורש מאמץ לא קטן. בני דור המסכים לא בקלות יפנימו גישה מורכבת כזאת, אבל אם ההורים יהיו עקביים, זה יחלחל לתוכם. גמישות נפשית זה אומר לבחור, לקחת אחריות. מי שבוהה במסך כל היום ולא עושה דברים אחרים נמצא בקיבעון מסוים. עמדה כזאת לא מאפשרת הפעלת שיקול דעת עצמאי ענייני ברוב המקרים. הצעירים מורגלים להגיב על מסך, לא לייצר תוכן משלהם. ברגע שהם נפגשים עם עולם תוכן שונה משלהם, האינסטינקט הראשון שלהם הוא לזלזל.
ההורים המושפלים יגיבו בעצבנות כשיזלזלו בהם, וכך נפערת תהום בין ההורים לילדים. ההורים ירימו ידיים כשיגלו שאין להם השפעה על ילדיהם ויאבדו את האפשרות האחרונה לקשר איתם.
כך נמשיך לראות רוכבים על אופניים חשמליים בצורה לא תקינה, ללא קסדה, מרכיבים עוד מישהו בצורה מסוכנת, חותכים כלי רכב, נוסעים בפראות על מדרכות המיועדות להולכי רגל. אף אחד בביתם לא יודע בדיוק מה הם עושים. הקצר התקשורתי בין ההורים לבין ילדיהם מקרין לכל רובדי המציאות ומאמלל נהגים והולכי רגל.
הבעיה איננה של משרד התחבורה בלבד, אלא גם של משרד החינוך. אבל שוב בית הספר מוגבל ביכולת שלו להשפיע על התלמידים, כי הכול מתחיל בבית.
אל תוותרו על הילדים שלכם, זה הנכס שלכם, עולם ומלואו! גם אם הם בגיל ההתבגרות ועושים לכם את המוות. לא פשוט להיות צעיר היום. אפשר להשתגע מרוב אפשרויות, וכל הזמן יש תחושת החמצה שהפסדנו משהו כשבחרנו כך ולא אחרת. הילדים עושים מה שהם יודעים לעשות, הם לא אשמים, הם לכודים.
אתם מוזמנים להפעיל גמישות נפשית ולחלץ את ילדיכם מציפורני המסכים, לגלות ערנות לגבי איך הם נוסעים באופניים, בקורקינט ובכל כלי אחר במרחב הציבורי. אתם חייבים את זה לעצמכם. כולנו נרוויח מזה.
