לרוץ איתה: סיפור על משבר, התמודדות ואהבה גדולה

באשדוד של שנות ה-90 אין כמעט אחד שלא הכיר את מירב דוידוביץ’ שנחשבה לאחת מבנותיה היפות ביותר של העיר. דוידוביץ’, היום דוידוביץ'—שואן, גדלה ברובע ד’ והתחנכה במקיף ג’ בעיר. היא השתתפה בתצוגות אופנה רבות ברחבי הארץ, קטפה קמפיינים רבים לחברות מובילות ואף השתתפה בתחרות מלכת היופי “מיס ישראל” בשנת 1995. היא התברגה בעשירייה הראשונה, אך לא הצליחה לזכות בתואר הנכסף, שהלך ליאנה קלמן. באותה תחרות מירי בוהדנה הוכתרה כנערת ישראל.

מירב בצעירותה. תמונה מהאלבום הפרטי

לימים, במהלך שירותה הצבאי, הכירה מירב את שרון שואן, בן העיר אשקלון, והשניים נישאו וקבעו את ביתם ביישוב אלי סיני בצפון רצועת עזה. השניים התגוררו שם במשך כ-11 שנים והביאו לאוויר העולם שלושה ילדים: שובל, היום בת 21; טליה, שנפטרה לפני כשנתיים וחצי בגיל 17; ותמיר, היום בן 15. עם פינוי היישוב במסגרת תכנית ההתנתקות עברה המשפחה ליישוב הקהילתי אחוזת ברק שבעמק יזרעאל ושם נולד בנם הקטן יהונתן, שכיום בן 9.

שרון, בעלה של מירב, משמש כיום מפקד המחוז הצפוני בשב”ס בדרגת גונדר. שרון שואן נולד וגדל באשקלון, גר בהתחלה בבית ערבי בצפון העיר ולאחר מכן בשפירא, עתיקות ד’. הוריו גרים כיום בנאות אשקלון. הוא למד ביסודי בבית ספר רותם ובתיכון אורט ישראל, לאחר מכן התגייס ושירת במשך 17 שנים בחיל המשטרה הצבאית עד לדרגת סגן אלוף. לאחר מכן התחיל לעבוד בשירות בתי הסוהר, ושם הוא נמצא גם כיום. הוריהם של מירב ושרון עדיין מתגוררים באשדוד ובאשקלון, והזוג מרבה להגיע ולבקר בשתי הערים.

מירב, כיום בת 43, עובדת כמנהלת חשבונות. היא מספרת כי חייה התנהלו על מי מנוחות. היא ובעלה היו מרוצים מאוד מחיי הקהילה ביישוב שבו גרו ומהנוף הירוק שבאזור, והיו משפחה נורמטיבית ומאושרת לחלוטין.

עד שהכול השתנה ברגע אחד. בתם השנייה טליה, אז בת 13, ממש בראשית גיל ההתבגרות, החלה להתלונן על כאבים חדים וגם לצלוע קלות. לאחר שבדיקות שאליהן נשלחה על ידי רופא המשפחה לא העלו דבר, מירב, שמעידה על עצמה כאם חרדה ויסודית מאוד, לא הרפתה בנושא והמשיכה לחקור ולבדוק. עד שבעקבות אירוע חום, אושפזה טליה ונלקחה ממנה ביופסיה.

“מנהל המחלקה כינס אותנו ובישר לנו שמעתה אנחנו נכנסים לתקופה מאוד קשה”, נזכרת מירב, “לטליה”, אמר לנו, “יש גידול, והיא אובחנה כחולה בסרטן עצמות נדיר מסוג 'יואינג סרקומה'. עד אז לא חשבנו בכלל בכיוון של סרטן. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. חזרנו הביתה לאחר ההלם הראשוני ופשוט שתקנו כל הדרך הביתה”.

טליה החלה בסדרת טיפולים כימותרפיים אגרסיביים ואף עברה ניתוח מורכב מאוד להסרת הגידול. היא הייתה נערה יפהפייה ולקחה קשה את איבוד השיער בשל הטיפולים, אולם החליטה לא לשקוע בעצב למרות הקושי הרב.

טליה ז"ל. התמונה באדיבות המשפחה

טליה, מספרים במשפחה, החליטה לטרוף את החיים למרות המחלה וחיה חיים מלאים. היה לה סטייל מדהים והפכה למובילת אופנה, תחזקה עמודי פייסבוק ואינסטגרם פעילים ופופולאריים עם עוקבים רבים, הייתה פעילה בכל עמותה אפשרית התומכת בחולי סרטן, נסעה במסגרתן לטיולים רבים בארץ ובחו”ל ואף השתתפה בקמפיין ובפרסומת של האגודה למלחמה בסרטן.

“בעמק היא הייתה מאוד מאוד מוכרת, ממש סלב מקומית. ורבים עקבו אחריה ואחרי מחלתה והיכולת המדהימה שלה להתמודד איתה.

הרופאים כינו אותה החולה הכי בריאה שיש, והיא היממה אותנו בכוחות וביכולות שלה לחזק אותנו וגם לתמוך בחולי סרטן אחרים. כולם התאהבו בה, היו עוצרים אותה ברחוב ומחמיאים לה על יופייה למרות הקרחת”, מספרת אימה.

לאחר שנה וחצי של טיפולים אינטנסיביים התבשרה המשפחה על החלמתה של טליה, והיא שבה לספסל הלימודים ולחיים נורמטיביים.

אך לאחר שמונה חודשים שוב חזר הסרטן, ולאחר שנסוג שוב חזר בפעם השלישית ואז בפעם הרביעית, כשבכל פעם מירב ושרון מתחזקים מכוח הלחימה של טליה ונותנים את אמונם ברופאים שמנסים עוד ועוד פתרונות למיגור המחלה.

מירב ושרון רצים לזכר בתם

טליה עברה טיפולים כימיים, ביולוגיים, השתלת מח עצם שבעקבותיה שהתה בבידוד מלא חודש ימים. אך בפעם הרביעית שהמחלה חזרה, טליה כבר לא יכלה לה ושבועיים לפני יום הולדתה ה-17, ב-7.3.2017 עצמה את עיניה לעד כשהיא מוקפת בהוריה האוהבים.

מירב מספרת שבפעם הזאת היא כבר הרגישה שזה שונה מהפעמים הקודמות, טליה כבר הייתה מותשת וחשה שהסוף קרב, אולם לא הרימה ידיים עד הרגע האחרון.

על התקופה שאחרי פטירתה של טליה אימה מירב מספרת: “לאחר מותה של טליה הייתה תקופה קשה בבית. לא עבדנו, הילדים לא הלכו לבית הספר. אך לאחר זמן מה אני ובעלי שרון החלטנו להיות חזקים ולבחור להמשיך בחיים לטובת ילדינו ועבור טליה, שלא רצתה שנהיה עצובים ותמיד שידרה לנו את המסר לא לדאוג לה יותר מדי ופשוט לחיות את החיים. אספנו את השברים, טיפלנו בכל מי ומה שהיה צריך ואפילו טסנו לטיול משפחתי בתאילנד מספר חודשים לאחר פטירתה של טליה. הטיול הזה היה מרגש וסמלי במיוחד, שכן הוא היה חלומה הגדול של טליה. תאילנד הוא יעד שחולי סרטן לא יכולים לנסוע אליו בשל מערכת חיסונית חלשה, וחלומה הגדול היה לטוס לשם כשתבריא. היא אמנם לא זכתה להגיע לשם פיזית, אולם הייתה איתנו שם בכל רגע ורגע”.

“אימא, מתי תתחילי לרוץ”

“כששבנו לארץ התחלתי לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי. הרגשתי שאני חיה על אוטומט ודואגת לכולם, אבל חיפשתי משמעות, חיפשתי משהו מעבר. ואז נזכרתי שקצת לפני שנפטרה, שובל בתי הבכורה ובעלי שרון, שהיו משתתפים מדי פעם בכל מיני תחרויות ריצה, ויתרו על תחרות מרתון תל אביב בשל מצבה של טליה. היא הרגישה שזה בגללה ושאלה למה הם לא הלכו. הם כמובן תירצו שזה לא בגללה כדי שלא תרגיש אשמה. ואז טליה שאלה אותי: “אימא, מתי את תתחילי לרוץ?"

מירב, שהעלתה 30 ק”ג ממשקלה בתקופת מחלתה של בתה בשל אכילה רגשית ודאגה, הבינה שבדבריה של טליה טמון המסר שחיפשה והחליטה לקיים את צוואתה.

“טליה תמיד הייתה ועדת הביקורת של הבית”, מירב מספרת, “כשהיא שאלה אותי מתי אתחיל לרוץ, היא התכוונה לא רק בפן הפיזי, אלא מעבר. היא ידעה שהסוף שלה קרב ורצתה שנמשיך ונתקדם בחיים ולא נתעסק רק במחלה שלה ונהיה עצובים. היא התכוונה ל’אימא, מתי תתחילי לרוץ למרחקים ארוכים? מתי תתחילי באמת לחיות את החיים?’”

מירב, שמעולם לא עסקה בספורט מקצועי, החלה באימונים אינטנסיביים עם מאמן ריצה אישי, ומצאה את עצמה מפעם לפעם משיגה עוד יעד, וכך לאחר שלושה חודשים של אימונים מפרכים השתתפה יחד עם בעלה שרון ובתה שובל במרתון תל אביב ורצה כעשרה ק”מ, כששלושתם לבושים בחולצות עם תמונתה של טליה ועליה מתנוסס הכיתוב המרגש: “לרוץ איתך ילדה שלי, טליה שואן” ו”רצים לזכרך, טליה שואן”.

משפחת שואן רצה לזכרה של טליה

מירב, מה היה המרוץ הזה עבורך?

“המרוץ הזה היה אירוע מכונן עבורי. הרגשתי שטליה נמצאת שם איתנו. לילה אחד חלמתי חלום שטליה עומדת מולי ובאה לחבק אותי, שאני מושיטה את ידיי אליה לחיבוק, היא ממש נכנסה בי, לתוך הגוף שלי. במרוץ הרגשתי שאנחנו גוף אחד, ומעבר להנצחתה הרגשתי סיפוק אדיר. מאז לא הפסקתי לרוץ, השתתפתי בעוד תחרויות, ואני מגדילה מפעם לפעם את מרחקי הריצה”.

מהי הריצה עבורך בעצם?

“התמכרתי לריצה, היא מנקה לי את הנפש ומעצימה אותי. השלתי משקל פיזי ומשקל נפשי כבד בזכות הריצה, שמהווה עבורי את התחליף לפסיכולוג. אני ממליצה לכל אדם שחווה משבר לרוץ. זה משחרר, זה מרפא ויש לזה גם עדויות מדעיות. הריצה זה זמן קדוש עם עצמך”.

ילדה יפהפיה: טליה ז"ל

והחלטת לקחת את זה צעד קדימה ולהפוך את זה למקצוע.

“נכון, הבנתי שהריצה היא הייעוד שלי ולפני מספר חודשים סיימתי קורס מאמנים לריצות ארוכות באוניברסיטת תל אביב, שנמשך במשך כחצי שנה והוסמכתי למאמנת ריצה. כיום אני מאמנת שתי קבוצות ריצה של נשים באחוזת ברק ובעפולה, שפתחתי ביחד עם מאמן הריצה שלי. לראות אותן רצות, עם חולצות עליהן מתנוסס שמה ותמונתה של טליה, זה מרגש אותי כל פעם מחדש ומוכיח לי שבחרתי נכון”.

מירב, יש סיכוי שנראה אותך משתתפת עם הקבוצות שלך במרוץ אשדוד בעתיד?

“בוודאי, אני לא שוללת. אני מאוד מחוברת לאשדוד עיר ילדותי, ואשמח להנציח את טליה גם כאן".

מה את חושבת שאת מהווה עבור המתאמנות שלך ומה הן מהוות בשבילך?

“קודם כול אני מהווה עבורן מודל לחיקוי. הן רואות מולן אישה שהייתה בדיוק כמותן בעבר — ללא רקע ספורטיבי, עם עודף משקל, עם משבר אישי גדול מאוד. ובכל זאת צמחה מלמטה והוכיחה שהיא כן יכולה, אני מהווה עבורן השראה ומראה להן שהכול אפשרי. זה בהחלט עושה להן את זה, לראות איפה הייתי בעבר ואיפה אני כיום ולשאוב ממני כוחות ולהצליח. לא האמנתי שאהיה מסוגלת בכלל לרוץ, והיום אני מאמנת לריצות ארוכות. גם אני שואבת מהן כוחות והן מהוות עבורי כתף תומכת וצינור להנצחתה של טליה, ואני מרגישה מועצמת ומוגשמת בזכותן. בקרוב אנחנו מתכננות לרוץ כקבוצה במרוץ 'בשביל הגיבורות' בעפולה למען חולות ומחלימות מסרטן”.

מה התכניות שלך לעתיד?

“כמובן שתמיד להמשיך ולהנציח את טליה. אנחנו מתכננים לפתוח מרכז ספורט וריצה על שם טליה, שיאגד קבוצות ריצה ופעילויות ספורט שונות, הרצאות, תזונה ועוד”

פגישות עם קצינים בחדר הטיפולים

“החלטנו לקיים מרוץ לזכרה של טליה בשם 'לרוץ איתה’”, מספרת מירב. “הרעיון קורם עור וגידים בימים אלו. זה יהיה מרוץ שטח שיתקיים ב—15.5.2020. המרוץ יתקיים בעמק יזרעאל, בשדות שטליה אהבה לרוץ ולטייל בהם. לאחר החגים אנחנו נתחיל תהליך של גיוס המונים לטובת הפקת המרוץ”.

רצים בשם הבת והאחות

מה היעד שלך מבחינת כמות הרצים שאת שואפת שישתתפו במרוץ?

“אנחנו מכוונים לכמות של 500 רצים לפחות”.

מה סכום היעד שעליכם לגייס? למה הוא ישמש?

“הסכום שנדרש לנו להפקת המרוץ הוא 100 אלף שקל. זה ישמש לכל מה שכרוך בהפקת מרוץ שכזה, פרסום, יחסי ציבור, חולצות למשתתפים, אישורים, צ’יפים לרצים, גביעים וכדומה”.

איפה ואיך ניתן לסייע ולתרום?

“כפי שציינתי, לאחר החגים אנחנו נפרסם היכן ניתן לתרום ונשמח שכמה שיותר אנשים יסייעו לנו בכך. אנחנו עומדים לצאת בקמפיין ברשתות החברתיות תחת הכותרת “לרוץ איתה” אז תמשיכו לעקוב. פונים אלינו אנשים רבים שרוצים לסייע, אז בהזדמנות זו, אני קוראת לכל מי שהוא בעל ניסיון בהפקה של אירועים כאלו או שיש לו קשרים עם חברות מסחריות שיכולות לפרוס את חסותן או גופים רלוונטיים שיכולים לעזור לנו להנציח את טליה בדרך הייחודית הזאת לפנות אלינו ולהתגייס לטובת העניין. גם אשדודים רבים שזוכרים אותי מהעבר פונים אליי ושואלים לגבי המרוץ ורוצים להשתתף. זה מאוד ישמח אותי לראות השתתפות משמעותית של בני עיר מולדתי במרוץ להנצחת טליה”.

ולסיכום, מה המסר שלך לקוראים שלנו?

“שהכול אפשרי. אם אני הצלחתי להתרומם מהנקודה בה הייתי ולהגשים את צוואתה של טליה, כל אחד יכול בעזרת כוח רצון ונחישות. אני אמשיך להנציח אותה בכל דרך אפשרית ולפזר את האור שהביאה לעולם”.

“מרגע פטירתה של טליה הפיקוד על ההתמודדות עם הכול עבר לאשתי”, מספר שרון. “המשכתי לעבוד כרגיל אחרי השבעה. אשתי דאגה להכול! החל מלדאוג לחלקת הקבר, ובהמשך לדאוג להנציח אותה כראוי ולדאוג לילדים לכל מה שהם צריכים ולכולם”.

גונדר שרון שואן. צילום: דוברות שב"ס

ספר לי קצת על המרוץ שאתם מארגנים לזכרה ועד כמה אתה מעורב בארגונו. מה המרוץ מהווה בשבילך?

“אני מנסה לעזור כמה שיכול בזמני הפנוי בארגון המרוץ לזכרה של טליה. אשתי עושה המון, אך היא לא יכולה לבדה. אני ממשיך עם החיים, להוביל את המשפחה ותוך כדי להנציח את טליה כמה שאפשר. המרוץ הזה הוא דבר חשוב בשבילי. גם כדי להמשיך להנציח את טליה וגם כדי לממש את צוואתה, שמירב תמשיך לרוץ ולהתקדם”.

עם העבודה הרבה שיש לך בחיי היום—יום, איך מצאת זמן להיות עם טליה בזמן שהייתה חולה?

“לא יצאתי מחדר הטיפולים שלה 24/7. טליה תמיד חשבה על כולם ופחות על עצמה, והיה חשוב לה שלא נפגע בחיי היום—יום ובעבודה שלנו בגללה, הייתי עובד מחדר הטיפולים, קצינים היו מגיעים אליי לפגישות בחדר הטיפולים של טליה”. 