השוואות, כל הזמן השוואות — “הם חגגו יותר מאיתנו, היה להם יותר כיף מאשר אצלנו. תמיד זה ככה, אנחנו לא יודעים לבחור את הבחירות הנכונות”. הדשא של השכנים ירוק יותר, זה ידוע.
תחושת ההחמצה יכולה ללוות אותנו לאורך שנים ארוכות ולא להרפות, אלא אם נתמודד איתה באופן רציני וישיר. העובדות מדברות בעד עצמן, אנחנו לא נהנים פחות מאחרים, אבל ההשוואות הורגות אותנו. אז מופיעה החמיצות, מתחיל להתגלגל כדור שלג, מופיעות מחשבות שליליות לגבי עצמנו וקשה לבלום במדרון.
מתי מופיעה תחושת החמצה? כשיש לנו ספק לגבי עצמנו, ותמיד יש ספק. תמיד יש קולות של אחרים שמגמדים אותנו, שמפקיעים אותנו מתוך עצמנו, שמשתלטים עלינו. המשימה היא לאזן את הקולות הללו בעוצמה פנימית שיכולה לצאת החוצה בכל מיני צורות.
לפעמים זה יכול לצאת החוצה בצעקות. הצעקה הפנימית מבקשת מקום, וכשאין לה מקום היא מתפרצת. לא להיבהל מהצעקה הזאת, היא נלחמת על חייה, היא נאבקת בהשוואות. לפעמים צריך פשוט להניח לה לצאת ולמצוא את מקומה בעולם. כשאת חשה את עצמך חזק, והסובבים אותך לא מבינים שאת מדברת מדם לבך, רק צעקה פיזית תעזור.
כאחת שגדלה בבית שהיו בו צעקות על בסיס יום—יומי, לקח לי זמן להבין את חשיבות הצעקה. “צעקות? לא בבית שלי!” כך חשבתי. לא הבנתי שיש צעקה ויש צעקה. קשה להבחין ביניהן כשלא מיומנים. הצעקה הפנימית משקפת את הקול הפנימי העמוק שבתוכנו. אותו קול שאנו חשים שהוא הזהות שלנו, שהוא מה שחשוב לנו, שהוא במוקד האישיות שלנו. לא תמיד אנחנו מכירים אותו, אבל באינטואיציה שלנו אני יודעים לזהותו. ההבדל בין הצעקה הפנימית שמבקשת ביטוי לבין הצעקות “הרגילות” הוא שהצעקות של היום—יום באות מזה שאנחנו מופעלים ומגיבים אוטומטית בצעקה, לא מתוך בחירה אמיתית.
מדובר על שכבות של תגובות. הצעקות היום—יומיות בבית הן שטחיות ויוצאות מהרובד העליון שקשור להתנהגות ולא לפנימיות שלנו. “למה אמרת ככה? למה אתה מתנהג ככה?” צעקות שאינן מקדמות, אלא מהוות פורקן לאגרסיה שלנו. הצעקה הפנימית הבאה ממעמקים קשורה לשכבות פנימיות יותר, לא להתנהגות, אלא לבחירת הנפש.
ברגע שמזהים את מה שאני רוצה באמת ונותנים מקום לקול הפנימי, שבא בצעקה לעיתים, נמנעים מתחושת החמצה. מה הכוונה? כשאני מחוברת לעצמי, לקול הפנימי שלי, אז גם אם חברים יספרו לי ניסים ונפלאות על נסיעתם האחרונה לאפריקה, לא יעלה בדעתי לקנא, אלא אשמח בשמחתם. כי לי יש את שלי, גם אם לא הייתי באפריקה. ואני אוהבת את החברים שלי, יש בי נדיבות כלפיהם, ולכן אשמח בשמחתם ללא רצון לסמן וי על אפריקה דווקא.
כל אחד מאיתנו והמסעות שלו והדרך שלו. ככל שתפעילו נדיבות כלפי הזולת, זה יעבוד גם לגבי הנדיבות כלפי עצמכם. ככל שתהיו נדיבים כלפי עצמכם, זה יעבוד גם לגבי אחרים.
ההנאה מטיול היא לא ערך בפני עצמו, אין אפשרות למדוד מי נהנה יותר מהטיול, אתם או חבריכם. חשוב שהמשפחה מבלה ביחד, שילדיכם אוהבים להיות איתכם ושאתם רגישים כלפיהם והם מחזירים לכם אהבה.
נחזור אל התחושה המוכרת, תחושת ההחמצה. זהו הרגל רע שיש לעקור מן השורש, אחרת הוא משתלט על כל חיינו. תתפסי את עצמך על חם, “עכשיו אני מטפחת תחושת החמצה, למה לא עשיתי כך ולא אחרת?” בכלל השאלה “למה?”, כפי שכבר כתבתי באחד הטורים הקודמים, לא מקדמת אותנו. עדיף לבחור בשאלה “איך?” — איך אני מתקדמת מכאן הלאה, איך אני מתקנת בצורה הטובה ביותר את המצב שהגעתי אליו.
אבל קודם כול צריך להודות: “יש לי נטייה לראות את חצי הכוס הריקה, וזה מאמלל אותי ואת הסובבים אותי” ולהחליט: “אני רוצה לשנות את זה, אני רוצה להכניס שמחת חיים לחיים שלי ולא לחוש ולהפגין מרירות כי זה מדבק”. תתפלאו איך החלטה כזאת יכולה להיות משמעותית בחייכם.
חשוב להיות ברגע הזה, לא בקודם ולא בבא, ליהנות מהדקה הזאת, מהשנייה הזאת, לא לחשוב על הדאגות של מחר ושל מחרתיים. זוהי מלחמה אינסופית. אנשים רגישים נוטים להיות מודאגים גם כשאין סיבה אמיתית לדאגה, אך בעזרת פעולות מפצחים את הדאגות.
אני מתמודדת עם השאלה הזאת שנים ארוכות. למדתי לחיות עם החרדות הקטנות שלי המלוות אותי לכל מקום. גידלתי את עצמי להיות אישה שמחה עם אנשים, אבל כשאני לבד חוזרים התקליטים השרוטים הישנים ומרימים ראש. אני לא יכולה לומר שאני מנצחת תמיד, זו מלחמה אינסופית. למדתי מה מרגיע אותי, איזו מוזיקה משנה לי את כל השטויות המתרוצצות בראש. חשוב להכיר את הנקודות החלשות שלנו ולהתגבר עליהן. לא תמיד צריך פסיכולוג. המחויבות שלנו היא לעצמנו, וכמו שאני אומרת תמיד, זאת המניה הכי חשובה וראויה להשקעה מבחינתכם: העצמי שלכם.
תחושת ההחמצה יכולה להופיע בהקשר של כל תחומי החיים. היא קשורה קשר ישיר לקבלת החלטות. יש לי ידידה שמתחרטת כל יום על כל החלטה חסרת משמעות שהיא מקבלת — החל בקניית גלידה וכלה באיזה סרט לראות.
התקופה שלנו פותחת אופציות בכל התחומים, לכל דבר יש מגוון, מבחר ענק. איך אפשר להשתלט על כמות האופציות שנפתחת בפנינו בכל רגע מחדש? רק דרך אינטואיציה וניסיון לחוש מה אני מרגישה לעומק לגבי האופציות.
הפרסומות מבלבלות אותנו, אבל יכולות גם לשעשע אותנו. חוש הומור בקבלת החלטות יכול לעזור בהחלט. חשוב לזכור מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מהחיים. אני מכירה מישהו שמחליף כל דבר שהוא קונה, המחשבה על החלפה מרגיעה אותו. הוא לא מתחייב על כלום, גם זאת התמודדות עם תחושת החמצה.
אי אפשר לברוח מעצמך גם אם את נוסעת לחו”ל, את לוקחת את עצמך לשם. אנשים מסרבים להבין את זה. המחשבה ששינוי התפאורה יביא שינוי אמיתי היא לא נכונה. “הכול היה אחרת אם הייתי נוסעת אז לחו”ל ולא מתחתנת כפי שעשיתי”. יכול להיות שזה נכון, אבל עשית מה שאת יודעת לעשות והיית צריכה לעבור את התהליך שעברת כדי שתהפכי למי שאת.
תחושת ההחמצה מלווה אותנו באשר נלך. היא מגינה עלינו מפני יצירת שינויים אמיתיים בחיים. שינוי אמיתי לא קורה בבת אחת, אלא מבשילים לקראתו בהדרגתיות. קוצרים את הפירות בשלב מאוחר יותר.
בכל רגע נתון יכולנו להיות במקום אחר — לא עם הבעל הזה, עם האישה הזאת, הילדים האלה — יש לכם אשליה שבסיבוב הבא יהיה יותר טוב ואז אתם מגיעים לאותה שוקת שבורה.
הצרה היא שיש לנו נטייה לשכפל את ההתנהגויות שלנו בכל מערכת יחסים, והחולשות שלנו מנהלות אותנו. למשל אנחנו מחפשים את האחת או האחד או מתרפקים על אהוב ישן שאיתו בטוח יכול היה להיות טוב. נכון, צריך מזל בחיים, אבל דווקא ממרומי מושבי כרווקה מבוגרת, אני טוענת שאפשר לעזור למזל לפעול ואפשרי להיות בשלה זמן רב לפני שקורה שינוי.
חייהם של כולנו רוויים החמצות. זה אופיים של החיים. לא כדאי להיתקע על אותו הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. העולם מלא הזדמנויות נפלאות, וצריך רק להתמגנט עליהן ולתפוס אותן. הלך הנפש של “מה היו ההחמצות שלי?”
לא מאפשר להתפתח ולתפוס את ההזדמנות הנכונה. כשמשוחררים מהסיפור הקבוע שאני מספרת לעצמי אפשר לפתוח אופציות מצוינות לעתיד, לחוש את פנימיותכם ולראות את עצמכם באור חדש. בהצלחה עם זה!
