שיחת טלפון הבוקר גרמה לי לכתוב טור על הרצון לרַצות את הסביבה ללא הצלחה. אותה חברה שמעבר לקו, אחת מיני רבות מסתבר, עסוקה בלתת מענה לכל צורך של מישהו אחר סביבה, רק שלא יהיה עליה לזהות מה היא רוצה, זה כנראה מפחיד מדי.
אפשר לחיות חיים שלמים, לגדל ילדים, להיות רעיה, ועדיין לא לממש את הרצונות שלך, כי את כל כך עסוקה בלתת מענה לכל צורך של מי שסביבך. את החברה הכי טובה, ולכן את צריכה לוותר, את האימא הכי טובה, ולכן את צריכה לרצות את ילדייך.
חברתי לא מבינה מה לא בסדר בזה, היא עושה את המיטב, וכולם באים אליה בטענות. הכול מהסיבה הפשוטה שכשאת עסוקה בלחיות את חיי האחרים ולא דואגת לרצונך האותנטי, את בונה מבנה שעלול להתמוטט בכל רגע, כי אין לו בסיס מספיק טוב. את שבויה בתוך רעיונות שעוברים במוחך לגבי מה נכון לעשות כרגע, לא מגיבה באופן אמיתי, הרעיונות האלה מבלבלים אותך, ואת מותשת ממאמץ ושוב מאכזבת את כולם.
חברתי לא מבינה מה לא בסדר בלרצות להיות בסדר עם כולם, זה נראה לה טבעי. אבל זה לא. זה הרגל רע. לכל אחד מאיתנו רצון משלו, רצון שעליו לגדול לאורו, לנסות לממש את החלומות הקשורים בו. כשאני רק עוזרת לאחרים לממש את חלומותיהם ושוכחת את החלום שלי, אני עושה עוול לאחרים ולי באותה מידה. על כל אדם לחיות את חייו ואת חייו בלבד.
בתקופה שלנו זה קשה במיוחד. אנחנו נקרעים בין צרכים, חשופים לשטיפות מוח מכל מיני סוגים, מתקשים לזהות את הנתיב הספציפי שהוא רק שלנו. אבל זוהי משימת חיים המוטלת על כתפי כל אחד מאיתנו, לחיות מתוך רצון חופשי. אם יותר אנשים בינינו יחיו את הרצון החופשי שלהם, העולם יהיה מקום טוב יותר.
מה שנראה מובן מאליו עבור חלקנו, שחיים את חייהם בלבד, קשה לעיכול בעיקר לנשים רבות בינינו. נשים אלה הן קודם כול רגישות, אולי אפילו רגישות מדי, אם ניתן לומר. החיישנים שלהן עסוקים כל הזמן באיתור מצבי מצוקה אצל הזולת. הן רואות חלל ריק באיזשהו מקום ומיד ממהרות למלא אותו. התגובתיות שלהן כל כך מהירה, כך שהן לא מספיקות לחוש את החסר, אותו ריק שהן לא מסוגלות לשאת, אז הן ממהרות למלא אותו בעשייה כלשהי, בדיבור כלשהו, רק לא לבחון את האפשרות לשתוק ולהתבונן, לבדוק את המצב, לחוש את הזולת ואז להגיב מתוך בחירה מודעת.
מה כל כך מפחיד בלשתוק? לשתוק זה להישאר עם השאלה בלי לשלוף את התשובה מיד. להישאר לבד מול השאלה. הן כנראה מבקשות: “רק לא להישאר לבד! רק לא להישאר לבד!”.
לנשים אלה אין בחירה חופשית. הן מהוות תחבושת לכל פצע עוד לפני שנוצר. “אני חייבת להיות בסדר עם החברות שלי”, אומרת חברתי. אי אפשר להיות החברה הכי טובה כל הזמן. יש תקופות. כמו בכל מערכת יחסים, יש עליות ומורדות.
הטבע האנושי הוא כזה שיש בו דינאמיות ושינויים שנגרמים על ידי נסיבות החיים שאין לנו שליטה עליהן. הרצון לקבע את היחסים יוצר בדיוק את ההפך. לשחרר ולזרום עם מה שקורה זה הכי נכון. אני לא אומרת להתאכזר, אבל ניתן לעדכן שבתקופה הקרובה לא אהיה כל כך זמינה. חברות טובה תשרוד גם את זה.
פנקסנות וחשבונאות רק יפגמו במערכת היחסים השברירית ממילא. “עשית לי ככה ולא באת איתי לשם למרות שיכולת”, זוהי דוגמה לעשיית חשבון שלא במקום. אסור לעשות את החשבונות של הזולת. כל אחד בנוי אחרת ופועל אחרת. חברות אמיתית מאפשרת לזולת לפרוח גם בלעדיי ולא להתעקש להישען דווקא על החברות שלנו בכל רגע נתון.
חברתי יקרה לי, אני אוהבת אותה. קשה לי לראות אותה מתייסרת. אני מנסה לפענח את המנגנון הנפשי שמפעיל אותה כדי להקל עליה, ללא הצלחה. היא צריכה לעבור את המסע שלה, וההסברים שלי יכולים לחכות מן הסתם.
בכל זאת, אני ממשיכה במסע הפיענוח שלי הנוגע לנשים וגברים כאחד. הפחד הכי גדול של רבים מאיתנו הוא שיכעסו עלינו, שלא יאהבו אותנו. שנים הייתי נתונה בפחד הזה עד שהתבגרתי והבנתי שאין אהבה טוטאלית, יש רגעי אהבה ויש רגעים אחרים.
לאחרונה חברה ותיקה שלי ניתקה איתי קשר. היא כועסת. להפתעתי, למדתי לחיות עם זה. אני מצטערת על הניתוק, אבל אין בי רצון לרדת על ברכיי ולהתנצל, אם זה מה שצריך לעשות. היא מנהלת איתי חשבונות, ואני לא מוכנה להיכנס לעניינים האלה. מותר לעשות טעויות בתוך קשר. עשיתי טעות כנראה, אבל אני שלמה עם עצמי וכנראה שהחברות לא מספיק משמעותית לי כדי שאוותר על תחושותיי. זה חדש לי. אני חיה בשלום עם זה שכועסים עליי, זה לא מנהל אותי. הכעס הוא של מישהו אחר, זה שלה. הכעס הוא מנגנון בפני עצמו, הכעס שלה הוא השכבה החיצונית של הכאב. אני חושבת לעצמי שאם החברה הייתה אומרת לי שהיא נפגעה ממני, היה לי יותר קל להתייחס אליה כי באמת לא רציתי לפגוע בה, אבל נוצרים בחיים מצבים שבלי כוונת זדון נגרמת פגיעה, ואם מכירים בזה, משחררים את הכאב ואין צורך בכעס.
אנשים מעדיפים לכעוס מאשר להיפגע ולהרגיש כאב. זה קל יותר, אבל לא מבינים את זה. אילו אותה חברה הייתה אומרת לי שהיא כועסת עליי, הייתי מבררת את זה איתה, אבל היא העדיפה להעביר את המסר דרך חברה משותפת ולא באופן ישיר. עבודת הנפש, שהיא עבודת חיים, זרה לה כנראה, והיא שבוייה בתוך רגשותיה ולכודה בהם, וכך מתקשה לנהל אותם. כולנו מנוהלים על ידי רגשותינו במידה זו או אחרת, אבל אנחנו נבדלים זה מזה ביכולת להתבונן בהם ולנהל אותם עד כמה שניתן.
היום במסגרות החינוכיות מלמדים ילדים לנהל רגשות, דבר שלא היה קיים בזמנו. זוהי למידה חשובה מאין כמותה, שלא רק הילדים יוצאים ממנה נשכרים. הלמידה הזאת מהדהדת למשפחות ולחברה. לא מזמן נתקלתי באב שלמד מהבת שלו, בת 11, ניהול רגשות, והוא אסיר תודה לה על כך.
בשתי הדוגמאות של חברותיי שהבאתי פה יש משהו משותף. שתיהן זקוקות לאחרים כדי לחוש את עצמן. בעידן שלנו קשה לזהות מה אני בדיוק חשה כי יש כל כך הרבה בבואות ומראות המשתקפות זו בזו ומתעתעות.
אני חוזרת על עצמי, אבל זה לא במקרה, זה מכוון. העובדה שאני חשה את עצמי מאפשרת לי להיפגש עם נשמות לעומק ולעבור את המנעד הרגשי הרחב: לכאוב, לצחוק, להזדהות, לבכות. כפי שכתבה לאה גולדברג ב"שירי סוף הדרך":
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
גולדברג, המשוררת האהובה עליי, מיטיבה לבטא את הרצון לחיות לעומק את הרגשות, רק שלא יהיה “יומי היום כתמול שלשום”, רק שלא “יהיה עלי יומי הרגל”.
חברתי משיחת הטלפון רוצה לייצר רגשות לפי הזמנה ולכפות אותם על עצמה ללא הצלחה. החברה שכועסת עליי רוצה להימנע מרגשות באמצעות כעס. אני מתפללת את תפילתה של לאה גולדברג לשלומן ואהבתן של שתיהן. מי ייתן והתפילה תתגשם.
