לאחרונה פרסמתי בעיתון זה טור אישי, ובו ייחלתי לחזרה לחינוך חינם באמת, כמו שאני קיבלתי בבית הספר היסודי דב הוז בגבעת עלייה, אותו בית ספר שמימנה המדינה דווקא בתקופת הצנע כשהקדישה לתחום החשוב הזה את משאביה המעטים.
שבוע אחר כך צלצל הטלפון בביתי, ומצדו השני של הקו היה תושב גן יבנה שביקש לוודא שאני היא זו שכתבתי את הטור. הוא אמר שלקח לו זמן לאתר את מספר הטלפון שלי וסיפר שקרא את הטור המדובר שעורר בו זיכרונות והתרגשות גדולה כי למדנו יחד.
“כתבת בדיוק את מה שהיה”, אמר. הוא סיפר ששם משפחתו היה צוקרמן ושלימים עיברת אותו לכרמי מכיוון שיצא לחו”ל בשליחות המדינה. “למדנו יחד עד סוף כיתה ד’, אז עברנו לגור במקום אחר”, אמר.
אמנם לא זכרנו זה את זו ולהפך, אבל החלטנו להיפגש אצלו בבית מכיוון שיש ברשותו אמצעים מתקדמים לצפייה בתמונות מבית הספר. הפגישה אצל בני הזוג כרמי, שאליה הצטרף גם בעלי איציק, הייתה מרגשת ביותר.
היו לו לכרמי תמונות רבות מבית הספר, שאותן בזמנו צילם ופיתח אביו. באחת התמונות מכיתה ד’ מטיול למפעל המלח בעתלית גיליתי גם את עצמי. התרגשנו כמו שני ילדים ולא הפסקנו להעלות זיכרונות על ילדים מהכיתה, על המורים ועל אירועים וטיולים. בתוך כך פנתה חנה, אשתו של כרמי, לאיציק ושאלה אותו אם גם הוא למד בדב הוז. איציק אמר שהוא למד בבית הספר הגבעה בבני ברק. “לא ייאמן”, קראה חנה, “גם אני למדתי שם”.
בירור קצר העלה שהיא למדה שני מחזורים אחרי איציק, אבל היא הציעה לו לטלפן לאחותה עליזה, שלדעתה למדה איתו בכיתה. ואכן, שיחת הטלפון המרגשת בין איציק לעליזה אישרה את השערתה של חנה. סוכם כי לפגישה הבאה אצל בני הזוג כרמי תגיע גם עליזה, שאותה לא ראה איציק מאז סיום כיתה ח’.
כשעיתונאי מפרסם כתבה, היא הופכת לנחלת הכלל והוא אינו יכול לצפות את השלכותיה, שהן פעמים רבות מפתיעות. לפני שנים רבות בתחילת דרכה של מר”צ בראשותה של שולמית אלוני כתבתי ב”כאן דרום” כתבה על אילן גילאון.
טיול בכיתה ד' למפעל המלח בעתלית..באדיבות יעקב כרמי
במוצאי שבת טלפן אליי אדם שהציג עצמו כרב משה סוויסה, חבר מר”צ שמתגורר בבית שמש. הוא סיפר שהתארח בסוף השבוע אצל בני משפחתו באשדוד, קרא את הכתבה “המצוינת” על גילאון ושהוא מבקש להיפגש איתי עוד באותו ערב. זה היה מוזר. רב? במר”צ? אף על פי שחשדתי שמדובר במתיחה של אחד מהחברים שלנו, שרק יומיים קודם לכן הציג עצמו בטלפון כמחלוף האינסטלטור, הזמנתי את הרב לביתי. שעה לאחר מכן הופתעתי מאוד כשהרב אכן התייצב אצלנו. הוא סיפר לי שהצטרף למר”צ משום שהיא דוגלת בהפרדת הדת מהמדינה ומשום שהוא, הרב, נגד עסקנות דתית פוליטית.
הוא ביקש שאראיין אותו לעיתון כדי שהציבור יתוודע לרעיון של הפרדת הדת מהמדינה. השיחה איתו הייתה מרתקת והכתבה עליו התפרסמה בסוף השבוע שאחר כך לא רק ב”כאן דרום”, אלא בכל העיתונים של רשת שוקן.
היו גם פעמים שלכתבות היו השלכות פחות נוחות. לפני למעלה מ—30 שנה הבחנתי בתלמידי לשעבר מחנה ברחוב רוגוזין מכונית מהודרת שהגג שלה מקופל. ניגשתי אליו ובירכתי אותו לשלום. הוא שמח והציע שנשב לשתות ולדבר בבית קפה סמוך. תוך כדי השיחה התברר לי שהוא גר בתל אביב ומשמש ג’יגולו של אישה אמידה שמממנת את כל צרכיו, כולל לימודי משפטים.
ביקשתי לכתוב את הסיפור שלו. הוא הסכים בתנאי שהכתבה לא תכיל פרטים מזהים. הכתבה שהתפרסמה שבוע אחר כך הפכה לשיחת היום באשדוד ועוררה את סקרנות הציבור, שניסה לנחש במי מדובר. באותו סוף שבוע שבו התפרסמה הכתבה נעלמה מביתה תלמידת החטיבה העליונה באחד המקיפים בעיר. מעדויות שאספה המשטרה עלה בין היתר שהתלמידה טרם היעלמה קראה את הכתבה המדוברת וגם דיברה עליה עם חבריה בשכונה. מכיוון שכך זומנתי לתחנת המשטרה באשדוד ונדרשתי למסור פרטים על הג’יגולו נושא הכתבה.
מאחר שהבטחתי לו שלא לחשוף את זהותו סירבתי למסור את פרטיו. בעוד שהשוטרים טוענים שמדובר באירוע פלילי, ולכן חובה עליי למסור את פרטיו של הג’יגולו, הגיע לתחנת המשטרה היועץ המשפטי של העיתון והורה לי שלא למסור בשלב זה את פרטיו של הג’יגולו.
המשטרה המשיכה לחפש את הנערה ובמקביל גם להפעיל עליי לחצים באמצעות שיחות טלפון וזימונים נוספים לתחנה. למזלי, אחרי שלושה ימים אותרה הנערה. היא שהתה מרצונה בדירתו של גבר שבו הייתה מאוהבת במרכז הארץ, בריאה ושלמה.
