פרידה היא חוויה שאנחנו עוברים בתחנות חיינו. הסיבות יכולות להיות עצובות כמו מוות ויכולות להיות שמחות כמו עזיבת הבית כשמתבגרים ומוצאים בני זוג לחיים או כמו לצאת לפנסיה ממקום עבודה כשמגיעים לגיל פרישה. צריך להפנים את העניין ולקבל את השינויים בחיים. זה לא קל. אבל צריך לנסות להפיק את הכי טוב שאפשר. והכי חשוב לא להיכנע לעצב שבפרידה אלא לבנות ציפיות לעתיד טוב.
הגעתי לגיל שבו הביטוח הלאומי מודיע לך שאתה הופך לאזרח ותיק, מילה מכובסת לכך שאני זכאית לקצבת זקנה. לא מפריע לי בכלל איך קוראים לזה. אני גם לא מרגישה פנסיונרית. אצל נבחרי ציבור זה שונה. אין גיל פרישה, העם הוא המעסיק שלך, ואם פוטרת, אז סימן שהעם רוצה להחליף אותך. נראה לי שביבי עוד לא קולט את זה. הסביבה שלו ברובה כבר הפנימה, רק שאין להם אומץ להגיד לו לפרוש.
לצאת לגמלאות בגיל 70 זה נחמד מאוד. יש לי חברה טובה שרצתה להמשיך לעבוד עד גיל 67. רק שאז סגרו את טבע באשדוד ואמרו לה, "את בגיל פנסיה ואין שום בעיה שתפרשי".היא, שעבדה רצוף 45 שנים, נבהלה מהשינוי, ממש עד כדי חרדה. היום היא מאושרת. לא מתגעגעת בכלל וממלאה את הימים בפעילויות שלא ידעה כי הן אפשריות.
אני, כשפרשתי מהעבודה, התמקדתי בנכדים, לימודים ופעילות פוליטית. סדר העדיפויות משתנה בהתאם לאירועים בזמן. צריך לדעת להיפרד. חשוב לעשות את זה יפה. אני יכולה לתת לביבי ושרה הרבה עצות איך להפנים שתקופה מסתיימת. לפרוש וליהנות מהמשפחה. יש לך נכדים, אף פעם אתה לא מספר עליהם. לא משוויץ עם תמונות. אולי הגיע הזמן שתכיר אותם. לי יש 10 נכדים, אני יודעת עליהם הכול.
אני גם נהנית לטייל ולהכיר עולם. חזרתי לפני מספר ימים מאזרבייג’ן. מדינה שקיבלה את עצמאותה לפני 20 שנה מתפתחת בצעדי ענק ונשלטת על ידי אותה משפחה. מאחר שאף פעם לא ידעו בדיוק מהי דמוקרטיה, נראה כי העם מרוצה מהעובדה שרווחי הנפט שנגזלו על ידי הסובייטים בעבר חוזרים היום למדינה, והכסף מושקע במבנים ובפארקים, ושלממשלה יש תכנית רב שנתית לעובדי מדינה כדי שיוכלו לרכוש דירה ותכניות לעידוד לימודים גבוהים.
מצד שני, העם לא מרוצה מהפערים הכלכליים בין מרכז ופריפריה שהולכים וגדלים. ולכן רבע מתושבי המדינה בורחים מהאזור הכפרי וחיים בבירה באקו. בכל מקום מופיעה תמונת המנהיג חיידר אלייב בפוסטרים ענקיים. הוא נפטר, אבל בנו ממשיך לשבת בכיסאו. המתעשרים החדשים צריכים את הבן אלייב לשמירה על יציבות שלטונית. כמו שזה נראה, הבן לא מרשים כמו אבא, אז תמונת המנהיג המת מופיעה בכל מקום.
הגענו לקטע האישי. אילן ואני החלטנו שהגיע הזמן לשינוי בחיינו. החלטנו להיפרד מהבית המדהים שלנו. בית שמשקף אותנו, חם ומזמין. החצר עם עצי הפרי שקושרים אותנו לאדמה.
אילן ויהודית גילאון. צילום פבל
החלטנו לעבור לבית קטן יותר, לוותר על חפצים, לשמור רק את אלה שאנחנו הכי קשורים אליהם. הגיע הזמן להבין שהתרוצצות בין קומות ומדרגות כבר לא בכוחנו. הבית גדול עלינו.
החלטנו גם לחסוך פקקים בכבישים ונסיעות, ואנחנו עוברים לרמת גן. התהליך קשה, ההפנמה איטית, הדירה החדשה עוברת שיפוצים. ולבית שכאן באים אנשים שמתעניינים לגור בו. אילן כבר הודיע לי שהוא לא מסוגל לעבור את תהליך האריזה. אני מקלה על עצמי בהתעסקות בבית החדש, מעתיקה את האופי והסגנון בקנה מידה קטן יותר. מבית על הקרקע אנחנו עוברים לקומה 28, התחליף הוא נוף מדהים. אני מנחמת את עצמי שאשב במרפסת לשתות קפה ואראה זברות וקרנפים.
אז זהו. אילן ואני עוזבים את נוף ילדותנו, את חוף הים המדהים, את אשדוד. חיינו בה כמעט 60 שנה. ליווינו אותה מאז שהייתה רק חולות, ראינו אותה צומחת ומתפתחת למימדי ענק. בבית שלנו אנחנו קרוב ל—35 שנה, רק הבכור עמרי זוכר שגרנו במקום אחר לפני כן. ארבעתם עזבו את העיר, הבית הזה הביא אותם אליה בסופי שבוע. להם זה יהיה נתק. לנו עוד יש הרבה חברים שנבוא לבקר.
אילן ויהודית גילאון עוזבים את אשדוד ועוברים דירה. צילום יהודית גילאון
הקרבה לנכדים הכריעה. אילן לא מוותר על בילוי איתם בשבתות. ורק ההתקרבות אליהם שכנעה אותו שכדאי לעבור. אני מציעה לביבי לחשוב על הנכדים ולפרוש. אולי הבנים שלו יצאו לעבוד, יעזבו את הבית ויקימו משפחות. ביבי, כרגע כל המשחקים מובילים לבחירות נוספות, חבל עלינו, שלא לדבר על ההאשמות נגדך. גם הן גוזלות ממך זמן, כדי להוכיח שאתה חף מאשמה צריך זמן וכוח.
ומה עכשיו: ריאיון עם חבר הכנסת גילאון >>
תן מקום לאחרים להחליף אותך. בלעדיך, ביבי, תקום ממשלת אחדות. המשרדים יחזרו לעבוד. הכול תקוע כרגע, אין תקציבים לבריאות ולרווחה, אין תכניות אפילו לחודשים הקרובים. ממשלת אחדות כזו תמנע סחטנות סקטוריאלית. אף שהייתי מעדיפה ממשלת מרכז—שמאל. רק שאין פה מנהיג שמסוגל להוביל את זה, כזה כמו בן גוריון שאמר: “אני שומע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך”. מגיעה לנו קצת שפיות במדינה. ובנושא אריזות, אני מוכנה לתת טיפים תוך כדי ההתמודדות שלי עם העניין.
