אחרי לילה שקט יושבת לי לסכם את היממה האחרונה, מנסה לסדר את המחשבות. בניגוד לטבע האנושי, לא צמודה לטלוויזיה, לא רוצה לשמוע מה יש לפוליטיקאים הישראלים להגיד על מטח הטילים שנופל לנו על הראש. בכלל, כבר כמה שבועות מתעניינת רק בהבזקי חדשות, רק מה שנחוץ להתעדכן. לא רוצה לשמוע את אותם ניתוחים ואותן פרשנויות לגבי הרכבת ממשלה. מאז הבוקר שלאחר הבחירות נראה שאנחנו בתעמולת בחירות לקראת הבחירות הבאות.
לא מנהלים פה מדינה, רק תעמולת בחירות. ביבי יושב עם מטה המינוי בידו. ומדי פעם בוחר באיזו דמות לתפקיד בממשלה. מבחן ההתאמה הוא גודל הנאמנות. ואז, ממש בזמן הדלקת נרות השבת, קיבלנו שר ביטחון חדש בנט.
ביום ראשון ישבתי על החוף באחד מבתי הקפה עם חברה. תוך כדי התענגות על השלווה והים הכחול החליטה חברתי לקלקל את האווירה: “לא מבינה איך בנט הסכים לתפקיד הזה, את יכולה להסביר לי?” שאלה. אני מומחית גדולה בתחום הפוליטיקה בעיניה, לא בגלל שעוד מעט אהיה בעלת תואר שני מאוניברסיטת בן—גוריון בממשל ופוליטיקה, אלא כי אני נשואה לחבר כנסת. והרי ברור שכל היום מדברים אצלנו רק פוליטיקה. היא הרי לא תאמין שכששמענו על המינוי, היינו בנסיעה. אילן ניסח תגובה מהירה כמו שצפוי. וכל המהלך הוליד גיחוך קצר. הסברתי לחברה שלי מה שאילן ואני לא היינו צריכים אפילו לנתח, שביבי הכין לבנט מלכודת בחיבוק של נחש פיתון.
החיסול בעזה של בכיר — לא זוכרת את שמו, כי לא הקשבתי מספיק לחדשות — הביא לסבב הטילים ישר על תל אביב. בלי משחק מוקדם. אז בואו נסכם את כל הפרשנויות.
הראשונה, שאני מאמינה בה: הצבא המליץ לחסל אותו לפני חודשיים. בעקבות חיסול כזה ברור שמצפים לתגובה, אם כך למה לא חוסל אז? כי היו בחירות, וטילים על שדרות זה רגיל, לא ישפיע. אבל טילים על תל אביב, גוש דן ואשדוד זו אופרה אחרת.
המינוי של בנט הוא מלכוד מהסרטים. אם יגיד לא, הרי הוא מועל בהבטחתו לבוחריו שהוא הכי מתאים לשר הביטחון. אמר כן, אבל לא היה מספיק דרוך כדי לראות נכוחה שירח הדבש קצר. את הקרדיט על החיסול לקח נתניהו. צריך להקשיב לכל מקהלת הנאמנים שמבהירים את זה. את הטילים משאירים לבנט, הרי הוא תמיד תוקף שרק הוא יודע מה לעשות עם החמאס. רק שזו ממשלת מעבר, והיא לא יכולה לגרור את כולנו למלחמה כוללת. זה מזכיר לי את הסרטים של באגס באני. בנט הוא כמו אלמר הצייד — מה שלא יעשה, הרי שבסוף הארנב צוחק אחרון ואוכל את הגזר.
הפרשנים בחדשות ושאר הפוליטיקאים מדברים על כוחו של הציבור ועמידתו, כל המקהלה בטוחה בצדקת החיסול. רק פה ושם יש תהיות לגבי התזמון, שמיד מושתקות על ידי המקהלה הקבועה. ומי שחושב מעבר לקופסה הכוחנית ביטחוניסטית המקובלת הוא שמאלני בוגד.
אז אני במקום הברברת הזו מעדיפה את הומור ההמונים ברשתות. אין ספק שאנחנו סטארטאפ ניישן. יש לנו הומור ויצירתיות. ובעיקר היכולת לצחוק על עצמנו גם ברגעי חרדה ומתח. היו פה כמה תמונות וסלוגנים נהדרים המשקפים את היכולת להתעלות מהמסרים הנבובים של הממשלה ולבקר את החלטותיה יותר מאשר כל הפוליטיקאים גם יחד.
אחד המשעשעים והמוכרים הוא המערכון ההוא של הגשש על מינוי שר החינוך לשר המלחמה. כשהיה שר חינוך, לא היה חינוך, אז אולי בתור שר המלחמה גם לא תהיה מלחמה, אמרו הגששים.
צחוק זה בריא, משחרר ונותן לראש חופש מחשבה. לא סתם שליטים לא אוהבים שצוחקים עליהם, בעיקר רודנים. אז אני בין הפוגות למטחים חושבת שהבדיחה הטובה ביותר השבוע הייתה ברוח הגשש מהמאסטרו של מקהלת נתניהו — דודי אמסלם. הוא נשאל אם בנט מתאים להיות שר הביטחון וענה: "ואני מתאים להיות שר התקשורת?"
הגשש החיוור. צילום מוטי קמחי
