כל אדם נולד עם ייחודיות משלו. נולדנו עם טביעת אצבע או מבנה גנטי שאינם זהים ב—100% לבני אדם אחרים. דומים במשפחה או בשבט, אבל לא זהים לגמרי.
סביבה והתפתחות אישית מכוונים את הטעם האישי שלנו לגבי אופנה, ריהוט, העדפה באוכל, מוזיקה ואמנות. עידן הגלובליזציה ועולם התקשורת פותח לפני כולם את האפשרות להיות מחוברים לטעם של אנשים במרחב הציבורי העולמי. אנחנו יודעים היום איך נראים אנשים והבתים שלהם בכל העולם. אז אין לי מושג מי הופך ואיך לגורם השפעה בתחום. אני זוכרת שכתלמידה נאבקנו נגד תלבושת אחידה, כי רצינו להיות ייחודיים בלבוש שלנו. אני קונה את הבגדים שלי בהתאם למה שנראה הכי מתאים לממדי הגוף שלי ולנוחות שלי.
לפני שנים, כשעבדתי במפעל טרבינול, אסור היה לעובדות הייצור לענוד תכשיטים כי היה חשש לפגיעה בסטריליות של המוצרים. מנהל המחלקה לבקרת איכות סירב לבקשת העובדות לענוד עגילים צמודים לאוזן מתחת לרשת. הוא טען שזה מתחיל בקטן ונגמר בעגילים של יהודית. העגילים הארוכים והמעוצבים שלי הפכו למותג. זה היה סוג של חותם אישי.
גם הבית שלי מעוצב לפי הטעם האישי של אילן ושלי. בית מסביר פנים, צבעים חמים, ריהוט עץ, על המדפים והקירות פריטים שנאספו במשך השנים. כל חפץ בבית קשור למשהו בנשמה, כל פריט הוא חותם אישי שלנו. וכך גם שיפצנו את הבית החדש שאליו אנחנו עוברים. אותם צבעים חמים, אותם פריטים שיביעו את החותם האישי שלנו על הבית.
בשבועות האחרונים מגיעים אלינו הביתה. מתעניינים ברכישת הבית. אני מסתובבת באולמות תצוגה לחפש דגמים של דלתות, מטבחים וארונות, לבדוק איכות עבודה של אנשי מקצוע כדי לסדר את ביתי החדש. ולפתע נגלה בפניי עולם חדש. כל הבתים לבנים. לבן סטרילי הוא צו האופנה. קירות, רצפות, דלתות, ארונות ומטבח.
“על טעם ועל ריח אין מה להתווכח”, כך לימדו אותנו כשהיינו קטנים. זה בסדר. אבל הבעיה שלי היא לא הטעם, מה שמפריע לי זה היעדרות החותם האישי. כאילו אין כאן בחירה אישית, אלא תחרות במי הכי קרוב לצו אופנה שמישהו קבע. כל המטבחים האינטגרליים הלבנים, בקו ישר ללא אפשרות לראות מקרר מדיח או תנור. המשטחים ריקים מחפצים שבכלל יעידו שגרים כאן יצורים חיים, כמו עולם עתידני ללא מגע יד אדם. כל הבתים נראים אותו דבר, ללא טביעת אצבע או חותם אישי, תרבות של עדר.
השבוע יצא השחקן והיוצר סשה ברון כהן נגד חמשת ענקי עמק הסיליקון, כל מנהלי הרשתות החברתיות, שהם כנראה הגורם לכך שכולנו נהיינו שפוטים, חסרי דעה וכושר שיפוט אישי. הם יכולים, לפי מה שאנחנו כותבים ומחפשים לרכוש, לנתח את מה שמעניין אותנו, לשלוח לנו הצעות למוצרים שאנחנו לא באמת צריכים ובדרך לעצב לנו את הטעם, כי אם נראה רק חפצים באותו סגנון, שכמה ידוענים בתחום העיצוב מראים לנו, נתגמד ונשתכנע שכדאי שגם אנחנו נהיה בעניינים. הרי זה מצוין שמישהו כבר חושב בשבילנו.
לצערי, זה מה שקורה גם בתחום הפוליטי, נהיינו עדר. ראש הממשלה מוציא דף מסרים, חמישה פוליטיקאים צועקים אותו בתקשורת וברשתות החברתיות, וזה מחלחל לראשם של האנשים, מה שאנחנו קוראים "הציבור". לצערי, אין יותר ציבור מגוון שחושב בצבעים. כולם מדקלמים לבן, סטרילי, ללא מגע יד אדם. ואני שואלת: איפה נעלמו הגוונים שלנו, החשיבה היצירתית, הייחודיות? מתי הפכנו לעדר ללא חותם אישי?
הידיעה על המעבר של אילן ושלי מאשדוד הכתה גלים. הרבה פניות של חברים וסתם עוברי אורח מחממות את הלב. אצלי גם נוצרה תחושה שאיזו יד מכוונת ומזמנת לנו מפגשים נוסטלגיים עם אנשים שהיו חלק חשוב בחיינו כאן. אנשים שהטביעו חותם על העיר ועל החוויות האישיות שלנו.
ביום שלישי האחרון באנו לטקס מרגש: הענקת שם לכיכר בירידה לחוף הים, “כיכר הדייגים” לכבוד משפחת נחום, שהאב אלדו היה מבין מובילי העיסוק בדיג מאז ימיה הראשונים של אשדוד, והבן עמוס נפל במלחמת יום הכיפורים. הגענו לטקס כחברים של בני המשפחה, ישראלה ואפי. כל הברכות והסיפורים הציפו אותנו רגשות, עוד דיברנו על זה ארוכות אחר כך. היה זה כאילו זימנו לנו במכוון מפגש עם אשדוד של פעם. היו שם חברים וחברות, שנקרו בדרכנו, בעבודה של אילן כסגן ראש העיר, מבית הספר, שכנים ומורים לשעבר וחברים שרקמנו איתם חלומות בתחום היצירתי באשדוד. אפילו עלה רעיון של מפגש פרידה כזה מהאנשים ומהעיר.
“כיכר הדייגים”. כל כך אשדוד וים. דמות הדייג וחכתו שניצבים בפיסול יפיפה. כל כך משקפים את המשמעות של חיים שלווים ליד הים. אפילו דגים שדגו באותו יום הביאו למקום לצורך ההמחשה. מפגש כל כך מרגש של אנשים שהשאירו חותם אישי ומשהו מעצמם במקום הזה. העיר אשדוד.
