מנה אחרונה: מרסל סוגרת את המסעדה

זאת שעת צהריים מוקדמת, אבל מסעדת “אצל מרסל” הקטנה שברחוב הראשונים עומדת ריקה מאדם, ואף אחד לא יושב בשלושת השולחנות הערוכים מראש. האופי החם של בעלת המקום מרסל נוימן (במקור: סיבוני) משפיע על מראה המסעדה כולה. מהשולחנות הלקוחות יכולים לראות את המטבח והתבשילים שעומדים על הגז. אך המראה המלבב בקרוב יישמר בזיכרונות ותמונות בלבד.

פשוט אוכל

המסעדה יושבת במרכז המסחרי שברובע א’, במתחם הבטון הגדול המתפרס בין רחוב הראשונים לרחוב רוגוזין. מקום קטן, עממי, עם שלושה שולחנות פשוטים, אוכל ביתי, בלי יותר מדי מניירות. מחיר מנה באזור ה-50 שקלים, והיא מגיעה עם מגוון סלטים.

אף שמדובר באזור ראשי עם תנועה רבה, את מרסל כבר כמעט שלא מבקרים. בשל כך, למרות הכאב לוותר על משהו שהשקיעה בו כל כך הרבה אהבה, היא החליטה לסגור את המסעדה, שכבר לא מרוויחה ולצאת לדרך חדשה, כמו שעשתה פעמים רבות בחייה בעבר.

“פתחתי פה לפני ארבע שנים”, מספרת מרסל על ימיה הראשונים של המסעדה. “עבדתי באיכילוב בכוח עזר. כשיצאתי לפנסיה לא רציתי לשבת בבית ורציתי לעשות מה שאני אוהבת — לבשל, לארח, להיות עם אנשים. במקרה הגעתי לכאן וראיתי שזה מקום קטן וחמוד עם אווירה נעימה והחלטתי לפתוח כאן את המסעדה”.

מרסל מבשלת לאורחים אוכל מרוקאי אותנטי. התפריט משתנה יום יום לפי החשק ורחשי הלב שלה. “אני מבשלת מה שאני אוהבת”, היא אומרת, “חוץ מיום שלישי, שבו יש קוסקוס”.

היום, על אף החוסר במבקרים, התפריט רחב וכולל תבשילים מרוקאיים מוכרים: קציצות דגים, קציצות בשר, ארטישוק ממולא על בסיס אפונה ותפוח אדמה ירושלמי. בעיני מרסל המסעדה שלה היא נקודה ייחודית באשדוד, שלא בטוח שאפשר למצוא עוד שכמותה: “יש פה מאכלים שאתה לא תמצא במקומות אחרים”. אחת המנות שהיא מתגאה בה במיוחד היא הסיר המרוקאי, תבשיל של בשר ראש עם חומוס וגידים.

מרסל נוימן. צילום פבל

ימים ספורים לפני סגירת המסעדה העייפות של מרסל נראית לעין. החלום לארח ולבשל לאחרים ברוחב לב נפגע. היא מספרת כי בהתחלה דווקא היא הצליחה לא רע, אך עם הזמן העסקים נחלשו. את האשמה היא תולה במחסור בחנויות חופשיות באזור ובחוסר יוזמה והשקעה של העירייה ברחוב ובמתחמים באזור. “לקוחות באים לשבת, אבל כשהם מגיעים אין להם איפה לחנות”, היא מספרת.

“הם רוצים לבוא, אבל רואים שאין חניה, מסתובבים והולכים. מתקשרים אליי, אומרים לי, "מרסל, אי אפשר". בעלי העסקים באזור כאן מתלוננים על זה. יש לי הרבה חברים שסגרו את העסקים שלהם. במקום להחיות את המקום ולהביא את האנשים, הכול מת פה. צריך להפעיל את המתחם הקטן הזה, להביא לפה מוזיקה, הופעות, ליצור שמחה ולהביא אנשים”, היא מוסיפה.

את עצובה?

“בטח שאני עצובה שאני סוגרת את המקום. זה עצוב שאני מתחילה לבשל ב-6 בבוקר, מחכה שיבואו אנשים ובסוף היום זורקת כמעט הכול”.

במבט לאחור, מצטערת שפתחת? מה הלקח — שבאשדוד אין מקום למסעדות אותנטיות ולא מפונפנות?

“אני לא חושבת שאני מצטערת. בהתחלה באמת שהלך טוב, לא יכולתי לחזות שבשנה האחרונה תהיה ירידה כזאת דרסטית. אין בכלל עוד מקומות כאלה, אני מכירה מסעדה אחת שהיא מבשלת שני סירים ביום, אבל כמות, מבחר ושפע כמו אצלי אין בעיר ולא חושבת שיהיה”.

אני פה לבד

מרסל נולדה בקזבלנקה שבמרוקו ב-1949. כשהייתה בת 8 עלתה לארץ עם משפחתה שהתיישבה בעכו. בעיר הזאת מרסל גדלה, הקימה בית משלה עם בעלה יוסי והביאה ילד לעולם. לאחר שתאלמנה הכאב להמשיך לחיות בעיר היה קשה מנשוא ולבסוף הניע אותה לרדת מהארץ.

היא עברה לגור בפרנקפורט שבגרמניה, ושם עבדה במסעדה ובחנות פרחים. לאחר תקופה ממושכת של 18 שנה חזרה לארץ ועברה לחיות באשדוד. כאן היא חיה כבר 20 שנה. בנה היחיד חי עד היום עם משפחתו בעכו, יש לו ארבעה ילדים וארבעה נכדים — נכדיה וניניה של מרסל.

“אני כבר חצי שנה חושבת על לסגור”, מספרת מרסל, “בהתחלה הייתה תנועה, אבל מאז עשו פנגו בכל החניות. אנשים מפחדים לקבל קנסות וממשיכים למקום אחר. אבל הבעיה זה לא רק חניה, צריך שישקיעו בלהביא לפה אנשים. אני פה לבד, מבשלת, מנקה, מגישה. המקום קטן, אז אני לא צריכה עוד מישהו שאשלם לו משכורת. לפעמים אני יושבת פה לבד כל יום עד 16 ואין לקוחות. את מה שאני מבשלת אני צריכה לזרוק”.

מרסל על הסיר. צילום אורי קריספין

מרסל עשתה מאמצים רבים להחיות את העסק ואף התארחה בכמה תכניות. שם היא סיפרה על המסעדה ועל המנות המיוחדות שהיא מבשלת. לגבי העתיד, מרסל עדיין לא מוכנה לפרוש לגמרי. “עברתי שני ניתוחים מסוכנים מאוד בעבר לאחר שחליתי בסרטן, אבל היום אני מקווה לעוד הרבה שנים של בריאות ונחת, ולא לשבת בחוסר מעש בבית”, היא מספרת.

האש בעיניים של מרסל דולקת ומידבקת, הגיל לא עוצר אותה לרגע ולמעשה היא תשמח לקבל הצעה לעבודה כטבחית בעיר. “אני רוצה עדיין לבוא ולבשל וללכת אחרי ארבע שעות”. את העיר אשדוד היא בינתיים בכלל לא חושבת לעזוב. את הילד והמשפחה היא פוגשת לעיתים קרוב,ות אבל על מקצב החיים בעיר אשדוד היא לא מוותרת.

ליוני חזיז, מנהל הפרויקטים בחברה העירונית לתיירות אשדוד, יש כבר קשר ותיק עם מרסל דרך עבודתו. הוא מעיד על אישה יוצאת דופן: “מרסל זאת דמות קלאסית של מאמא מרוקאית, כזאת שמבשלת אוכל שמזכיר לאנשים תקופות נוסטלגיות. אין ספק שהיא מוסיפה המון צבע לסצנה הקולינרית המיוחדת של אשדוד.

יוני חזיז.

“גיליתי את מרסל לפני שלוש שנים, וכל מי שפוגש אותה מיד מבין שמדובר בדמות מיוחדת. כשמגיעים למקום שלה, זה יותר מארוחת צהריים. היא ממש מתיישבת עם האנשים, משתפת בסיפורים שלה מהשנים הארוכות בחו”ל, משמשת אוזן קשבת. אני יודע גם על לא מעט אנשים נזקקים שהיא סירבה בתוקף לקחת מהם תשלום על האוכל ולמעשה סוג של אימצה אותם. אני מאוד מקווה שבכל זאת יהיה מי שיבחר להעסיק אותה לכמה שעות ביום. אותי בתור לקוח הוא בטוח ירוויח”. מרסל השתתפה עם מאכליה בפסטיבל “עמים וטעמים” ובפסטיבל המרקים בעיר. חזיז מוסיף כי מבחינת התקשורת ויחסי הציבור, מרסל וסגנונה משכו את העיתונאים ואולפני הטלוויזיה. ומבחינה זאת, היא ללא ספק סייעה לו לקדם את הסצנה הקולינרית של אשדוד.

מעיריית אשדוד נמסר בתגובה: "צר לנו על ההחלטה לסגור את המסעדה ומאחלים למרסל הצלחה בהמשך דרכה. אין עיר בסדר גודל של אשדוד שיש בה חניות חינם במרכזים הסואנים כדוגמת מרכז א'. בשטח המרכז וברחובות הסמוכים יש מספיק מקומות חניה, ויחד עם זאת קיימת תכנית לשיפוץ ושדרוג מתחם. במרכז א' הוותיק מתקיימות פעילויות תרבות במרחב הציבורי כדוגמת תערוכת תמונות במרחב הציבורי, פסטיבל חוצות והמדרחוב שפועל בכל חופשת הקיץ".

מרסל נוימן עם מרק החרירה שהכינה בערב הגאלה בבית קלנג שפתח את פסטיבל סיפורי מרק באשדוד. צילום: אסף מיימון