לפני כארבעה חודשים פנה אליי התחקירן יצחק אלכמייסטר וסיפר לי על סדרת טלוויזיה חדשה שמצלמים לכאן 11 על חסידות בעלזא (שאני נמנית עמה) ועל עולמם של החרדים החסידים באופן כללי.
לא פעם הבטחתי לעצמי שאין סיכוי בעולם שאקח חלק בתכנית טלוויזיונית. כל האנשים מהקהילה שלי, שניסו בעבר להשמיע את קולם בערוץ תקשורת חילוני, יצאו מזה “לא משהו” בלשון המעטה. לא רק שברוב המקרים לא ניתן לדברים שאמרו הקשר רחב, אלא שדבריהם נותחו בידי מקצוען תורן בהזרה מוחלטת והעמיקו את הפער. אין מה לעשות, טלוויזיה היא פלטפורמה שטחית, גם אם היא כמו במקרה הזה גוף ציבורי שלא מונע רק משיקולי רייטינג. בסופו של דבר כל שנייה מחושבת ומדודה, אין זמן “אפור”.
אבל הפעם הסכמתי די בקלות כי הבנתי שזה אחרת. הפעם ניתנה לכך ברכת האדמו”ר. לפני הצילומים נפגשנו עם הבמאי אורי רוזנווקס כדי לראות את הפרק הראשון, שכבר היה מוכן אז, כדי להבין את האופי של הסדרה. הציניות שאיתה הגעתי מהבית התמוססה לאט לאט. ראיתי את דמותו של סנדר רוקד בחתונת נכדו של האדמו”ר כשזרועו חשופה ומספר האסיר המקועקע מוצג מול התקומה האדירה שזכה לראות בחייו. בכיתי על סנדר, כי סנדר הוא דמותו של סבא שלי. הוא דמותם של כל סבא וסבתא במשפחה חרדית ממוצא אירופי. רציתי שלפחות מישהי או מישהו אחד יסתכל ויגיד: הם דווקא כן בסדר. או: אני לא מסכים, אבל אני יכול בהחלט להבין למה הם מתנהגים ככה.
אני רחוקה מאוד מהעולם הזה, שתדעו. אין לי טלוויזיה בבית, ואין שום ערוץ תקשורת חרדי שדומה לזה. הילדים שלי לא מכירים כוכבי ריאליטי, ובכלל באופן כללי כמעט לא נחשפים למסכים. יש פער עצום בין שעת הצילום הבודדת שבה השתתפתי בלי רעש וצלצולים עם שני אנשי צוות, בתוך הבית שלי, מול התהודה שהתעוררה בחוץ מול גלי החשיפה האדירים שזכתה לה הסדרה הן בקהילה החרדית, והן מחוצה לה.
זה לא משהו שיכולתי לצפות. מעבר לחוויה האישית שלי והמסע הרפלקטיבי המשמעותי שעברתי כשישבתי לדבר על הדברים הכל כך טריוויאליים שלי, קיבלתי אני, וכל אחד מהקהילה שלי, הזדמנות להתחיל את הסיפור מהתחלה. לספר לכולם איך הכול התחיל ולבחון בעין נדיבה את הדמויות והמוטיבציות שעומדות מאחורי הזהות המובחנת הזרה הזאת.
מתוך הסדרה מלכויות של מטה. צילום באדיבות כאן 11
קרה פה דבר עצום. גם לחברה החרדית, שמרגישה מושמצת ומודרת, וגרוע מזה נלעגת, וגם לחברה הישראלית. האתגרים עדיין קיימים, המחלוקות האידיאולוגיות בעינן, אך הזרות והניכור מתחילים לרדת.
אחרי עלייה של כל פרק ישבתי ביחד עם משפחתי בסלון הביתי, וצפינו בפרק ממסך המחשב הנייד. הם היו שותפים לצילומים, ושתי הבנות גם מופיעות להרף עין בתפילה שלי על קבר האדמו”ר הקודם רבי אהרון זי”ע ובהדלקת נרות השבת אצל הרבנית. בכל הפרקים הכרנו את הדמויות, ואם לא אותן, אז את המשפחה או הקרובים שלהן. ככה זה בקהילה מלוכדת, כולם מכירים אותי, ואני מכירה את כולם.
אחרי שסיימנו לראות ביחד את הפרק השלישי (שבו אני משתתפת) הבת שלי הגדולה אמרה: אני כל כך גאה בך. אני כל כך שמחה להיות שייכת למקום הזה. חיבקתי אותה וחשבתי שאחרי כל הרעש מספיקה לי רק האמירה הקטנה הזו שלה. כל מה שאנחנו צריכים כדי לראות אנשים אחרים מתחיל בביטחון זהותי.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
