הידיעה כי מתחם המגדלור שעל גבעת יונה, שהיה שייך לחיל הים, סגור כבר כמה שנים, הציפה אותי בהתרגשות נוסטלגית. לא ידעתי שהמקום כבר לא משמש את הצבא.
למרגלות המגדלור היה מוצב קטן של חיל הים, חלק מהבסיס הצבאי הצמוד לנמל. במוצב הזה שירתתי אני בשנת 1976. הייתי מוכ”מת, מלשון מכ”מ (מגלה כיוון ומרחק), באנגלית: ראדר. בתוך המבנה היה המכשיר, ועל המגדלור אנטנות מיוחדות שהסתובבו.
אנחנו, קבוצה של בנות, פיקחנו על כל התנועה שבים. המכשיר היה עגול וישב בחדרון קטן וחשוך. באולם גדול על ידו היה שולחן ענק עם מפה של קו החוף. כל כלי השיט שהיו בים, שנתגלו על ידינו, דווחו לפי מהירות תנועתן וזוהו על ידי דבורים או מטוסים.
אנחנו וכלי השיט היינו קו ההגנה לגבול המערבי של המדינה. זכור לי כי פעם בליל חורף הזנקתי את חיל האויר כי גוש עצום הגיע מהים, התפצל והתחבר לסירוגין. זו הייתה להקת ציפורים נודדות בגודל עצום שלא נראה כמוהו לפני כן. על גג המבנה הייתה משקפת עוצמתית, יכולנו לראות את אנשי הצוות על המכולות כשהם משתינים מהסיפון לים.
המקום נשלט על ידי בנות. והשמירה הייתה על ידי מילואימניקים בנים. ביום היינו בערך צבא, אבל משעות אחר הצהריים ובשבתות היינו קייטנה. המילואימניקים היו בדרך כלל בעלי עסקים מקושרים שקיבלו מקום שירות נוח, ומדי פעם פינקו אותנו עם ארוחות גורמה.
בשוטף האוכל היה אמור להגיע מהבסיס, והיה תלוי בחשק של הנהגים. כשלא בא להם, אז לא הייתה אספקה. אני כאשדודית הייתי ממלאה את החסר. זכור לי שפעם בשבת מוקדם בבוקר הזנקתי את אילן להביא קפה, כי לנהג התורן לא בא להתעורר. ולהביט על מכשיר ראדר במשך ארבע שעות, להיות עירנית בלי קפה, זה קשה. היו גם לילות שהחיילים שפטרלו בים על דבורים הצליחו לדוג דגים. ואז היו מסרים בקודים מסוכמים מראש בקשר שהם באים לקחת אותנו אחרי המשמרת לארוחת דגים. אנחנו נכין סלט וצ’יפס. לאכול על סיפון של דבור מתנדנד בלי לקבל בחילה זו משימה צבאית קשה.
על המגדלור היו אנטנות ענקיות שהסתובבו כל הזמן. מדי פעם טיפסנו לשם כדי לבדוק שכבלים לא נותקו או לא בסכנה מפני מכרסמים. הטיפוס היה ברגל, מדרגות ספירליות, עם פנס, כי חרכי הצצה בדרך סיפקו מעט אור. תמיד הרגשתי את העוצמה של המקום ודמיינתי את עצמי חלק מסרט של היצ’קוק. למעלה למעלה תצפית מרהיבה של העיר אשדוד. משם היא תמיד נראתה במלוא הדרה. וכמו מהכדור הפורח, הכול נראה מושלם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
מדברים כל הזמן על הפוטנציאל התיירותי של אשדוד. אז למה אין מימוש לדברים שמונחים מתחת לאף. כי כנראה במקום שאני רואה היסטוריה, נוף וטבע יש כאלה שרואים נדל”ן. קחו לדוגמה את המלון “היוקרתי” ליד החוף בי”א. אנחנו, התושבים, נאבקנו נגד הקמתו, כי לא הייתה סיבה לבנות אותו בין הטיילת לים. הוא תקוע שנים כאתר בנייה מכוער ללא שימוש. למה לא להרוס אותו ולהחזיר את החוף לקדמותו?
ויכוח גדול היה אם להקים אגם מלאכותי של מי ים מול המרינה, עם בתי קפה ומקומות בילוי. הציבור הכריע, לטובת האגם — קחו את פארק אשדוד—ים. גם שם היינו אמורים לשוט, לשמוע מוזיקה. ובית הקפה שבו, מרשת “גן סיפור”, סגור בשבת רק באשדוד. העיר אשדוד לא מממשת את הפוטנציאל שלה. העיר עם החופים היפים בארץ, חול זהוב ומצודה עתיקה. למה באשקלון המרינה שוקקת חיים? למה בחיפה לאורך החוף יש טיילת משגעת, בתי קפה ומסעדות? גם פה זה אפשרי.
בפריז נבנה מגדל אייפל למרות התנגדות הציבור. מספרים כי הסופר הצרפתי הדגול, אמן הסיפור הקצר גי דה מופאסאן, שהיה מהמתנגדים למגדל, נמצא יושב בבית קפה שבקומה הראשונה. כשנשאל מה הוא עושה שם, תשובתו הייתה שזה המקום היחיד בפריז שלא רואים בו את המגדל המכוער. כיום הוא הסמל של העיר.
אצלנו המגדלור על גבעת יונה לא עורר ויכוח. הוא מתאים במיקומו להיותנו עיר נמל, ואין אחד שחושב שכדאי להפוך אותו לאתגר טיפוס ותצפית על כל העיר. אשדוד התברכה בים וחופים. ויש לה מגדלור שאפשר להאיר עליו כל לילה, לטפס לראשו וליהנות מתצפית על העיר ואל האופק בים. כדאי גם, באותה הזדמנות, לזרז את הקמת האגם מול המרינה ולהרוס את המבנה הבלתי גמור של מלון הבוטיק, שנראה כמו אתר הנצחה לאזלת היד של עיריית אשדוד.
