בשבוע שעבר צוין “יום המורה”, שהוא יום הוקרה והערכה למורים ולגננות על עבודתם בחינוך דור העתיד והצדעה לעוסקים במלאכה.
הפורמליות לחוד ומה שנעשה בשטח לחוד. מורים ומנהליהם נאלצים להיות יצירתיים כי לבד מהאתגרים הנוגעים בליבת עיסוקם, בהם חינוך והקניית ידע, הם נאלצים להתמודד עם תחומים שאינם מליבת עיסוקם המקצועי כשסמכויותיהם מוגבלות ואפשרויות התמרון בהן צרות למדי.
השבוע התבשרנו כי משרד החינוך חזר בו מההנחיה שנתן לפני שלוש שנים שגם אם ההורים לא משלמים עבור טיולים, בית הספר חייב לשתף את התלמיד. כעת הורה המשרד שבמקרה של אי תשלום, אין חובה על בית הספר לשתף את התלמיד בטיול. במקרה זה אי השתתפות בטיול היא עונש כבד המוטל על התלמיד בשל פעולה שנוקטים או אין נוקטים הוריו.
בשנות ה—70, כשהתחלתי ללמד במקיף ג’ באשדוד והייתי מרכזת שכבה ובתוקף כך נמניתי עם הנהלת בית הספר, פתרנו את אי יכולת התשלום, ולא רק לטיולים, של תלמידים נזקקים באמצעות קרן מלגות שהקים ועד ההורים המרכזי.
הכנסות הקרן היו ממקורות שונים שגייסו ועדי ההורים לדורותיהם, בין היתר מתשלום קטן ייעודי ומסורתי, תרומתם של הורים שאינם נזקקים עבור אלה שכן נזקקים. ועדה משותפת להנהלת בית הספר וועד ההורים הייתה מאשרת את גובה המלגה לתלמיד הנזקק על סמך מסמכים שהציגו הוריו ומתוך לקיחה בחשבון את מספר התלמידים הנזקקים באותה שנה ושל מצבה הכספי של הקרן.
הבעיה הייתה עם הורים מעטים מאוד שהחליטו שלא לשלם מתוך עיקרון. אגב, לעניות דעתי יש היום מסיבות שונות הרבה יותר הורים מסוג זה. במקרים כאלה טיפל ועד ההורים ובדרך כלל היה משכנע את ההורים המדוברים לוותר על העיקרון לטובת ילדיהם ולא להעניש אותם ולהביך אותם. בית הספר דאג עד כמה שהיה ביכולתו לסייע לתלמידים נזקקים. כך למשל תלמידים שחולצות התלבושת האחידה נעשו קטנות עליהם והיו במצב טוב הביאו אותן כשהן מכובסות למשרדי מרכזי השכבות, והם מסרו אותן לתלמידים נזקקים.
תחום נוסף שאיתו נאלצים להתמודד המנהלים והמורים הוא הענישה. לעיתים הם לא זוכים לגיבוי מהמערכת וגם לא לשיתוף פעולה של ההורים, שנוטים לשכוח שהחינוך מתחיל מהבית. לפני כחודש התפרסם כי הנהלת בית ספר תיכון בטבריה החליטה, לאחר שההורים סירבו לשלם 20 שקל לכל תלמיד עבור ארונית שנשברה, לנקוט עונש קולקטיבי ולהוציא את כל הכיסאות מהכיתה — מה שאילץ את התלמידים ללמוד בעמידה או בישיבה על הרצפה.
ההורים זעמו ואמרו שהענישה הקולקטיבית לא מקובלת עליהם ובוודאי שלא ענישה גופנית ומשפילה האסורה על פי נוהלי משרד החינוך. במכתב ששיגר מנהל בית הספר להורים הוא נימק את הוצאת הכיסאות מהכיתה בכך שפניות רבות של מחנכת הכיתה לתלמידים לגלות מי אחראי לנזק או לקחת אחריות כיתתית ולתקן לא הועילו וגם פניותיה להורים לא נענו. משרד החינוך הודיע כי הוא רואה בחומרה את השחתת הציוד של בית הספר על ידי התלמידים ושהעניין מצוי בבדיקה ובטיפול. עם זאת, המשרד טען שהעונש אינו ראוי ואינו חינוכי.
האפשרויות לנקוט עונש חינוכי הן מוגבלות, מה עוד שהורים רבים רואים פעמים רבות בבית הספר את האחראי הבלעדי לחינוך של ילדם ונוטים לשכוח שהחינוך מתחיל מהבית.
באחת השנים ריכזתי את כיתות ח’ במקיף ג’, ואחד מתלמידי השכבה, שכבר היתה מאחוריו קופת שרצים לא קטנה, הצית בהפסקה את הניירות שמילאו את פח האשפה הכיתתי, והאש אחזה גם בווילון שהיה תלוי מעליו. אתם יכולים לתאר לעצמכם שלמרות האור שעלה מלשונות האש, חשכו עיניי. המזל היה שהשרת הראשי, שלימים נקרא אב הבית, הוזעק והגיע למקום במהירות כשהוא מצויד במטף והצליח לכבות את האש.
לאחר ששוחחתי עם התלמיד על מה שעשה הבאתי אותו באישור מנהל בית הספרלספרייה, ובה היה עליו לשהות במשך יומיים נוספים. ציידתי אותו ברשימת מקורות שהכינה המורה לטבע, שבה היה עליו להשתמש כדי לכתוב עבודה על חומרים דליקים והשלכותיהם. הבהרתי לו שהציון על העבודה ייכלל בציון השליש במקצוע. במקביל טלפנתי לאביו של התלמיד ועדכנתי אותו על האירוע והעונש שהטלנו על בנו וזימנתי אותו לפגישה למחרת בבוקר לבית הספר.
למחרת האב, שהיה בכיר במוסד ציבורי, התייצב במסדרון השכבה וקרא לעברי “יה בת זונה, את לא תוציאי את (ונקב בשם בנו) מהכיתה. אני אתלונן עלייך במשרד החינוך ויפטרו אותך מהעבודה…” התלמידים שנכחו בהמוניהם במסדרון, משום שהשעה הייתה שעת הפסקה, היו המומים. ניגשתי אליו ואמרתי לו בשקט שאיני מנהלת שיחות במסדרון אלא במשרדי, וכשנכנסנו אמרתי לו מה שאני חושבת על התנהגותו ושאיני מתפלאת על התנהגות בנו וניבולי הפה שהוא משמיע השכם והערב.
בהמשך, בשיחה אצל המנהל ובהשתתפות היועצת, הוא ניסה לערער על העונש ואף איים על המנהל שיתלונן עליו בעירייה ובמשרד החינוך, אך המנהל הבהיר לו חד משמעית שהוא הוזמן רק כדי לעדכנו ושההחלטה באשר לעונש היא בסמכותנו.
מובן שבסופו של יום הוא לא התלונן על אף אחד מאיתנו, אך כולנו המשכנו לאכול מרורים מהתלמיד במידה כזו או אחרת, והוא זכה לגיבוי מאביו. אגב, בבית הספר למדו שלושה אחים נוספים של התלמיד, שאחת מהן חינכתי, שהיו תלמידים טובים והתנהגו כראוי.
