על אף חוסר האמצעים והעוני, את ילדותו במושב בית עזרא הסמוך לאשדוד זוכר אלי חליפה לטובה. הוריו עלו מבגדד שבעיראק. האב משה עלה בשנת 1949 כשהיה בן 14, והאימא אסתר – שנה אחר כך, כשהיא רק בת 6.
הסבים מצד אביו היו ממייסדי המושב (שנקרא בהתחלה, בראשית שנות ה-50, “אשדוד א’, עוד לפני הקמתה של העיר אשדוד – ב-56'), ושם גם נפגשו ההורים והקימו משפחה ואת ביתם.
אלי הוא בנם השני של הוריו. חזי הבכור נולד לפניו. ועוד שלושה ילדים הגיעו בהמשך: לילך, יוסי וחנה. המשפחה הגדולה חיה בפשטות בבית קטן של שני חדרים, והאב משה עבד במשק החקלאי. למרות זאת, אלי מעיד כי הוריו תמיד לימדו אותו ואת אחיו לכוון גבוה ללא ויתורים.
ילדות בכפר: האחות חנה, האם אסתר, האח חזי ואלי. באדיבות משפחת חליפה
“אימא שלנו תמיד נלחמה על החינוך שלנו”, מספר חליפה, “אצל ההורים שלי לימודים היו קודמים לכול. למרות הקשיים, הם אף פעם לא בכו, גם כשהיה להם על מה, הם תמיד הסתכלו קדימה, איך מקדמים אותנו, הילדים”.
זה היה ביתי
היום, בגיל 54 כשהוא חי בפתח תקווה ואב לשני ילדים, אלי חוזר אל אותן שנות ילדות תמימות במושב שבו גדל בספרו החדש “נסיכי הרוח”, שיצא לאור לאחרונה. בספר הוא חולק עם הקוראים את זיכרונותיו לצד סיפורים נוספים על בני משפחתו והווי חיי הכפר.
חליפה כותב מגיל צעיר ועוד במהלך שירותו הצבאי הוא פרסם כתבה במגזין “זמנים מודרניים” של "ידיעות אחרונות. אותה כתבה הובילה להתרחשות אירועים שלמה שכללה מקוננת עיראקית ועיתון גרמני, שעליה תוכלו לקרוא עוד בספר החדש. מאז אותה כתבה חליפה המשיך לעסוק בתחום התקשורת במשרות שונות במהלך חייו.
לאחר שחרורו הוא נעשה כתב בעיתון “כאן דרום”, שימש עורכו של עיתון “שבע”, עסק בתחום הייעוץ התקשורתי עבור גופים ממשלתיים ופרטיים כמו בנק אוצר החייל, ואפילו ניהל במשך תקופה הוצאת ספרים שהקים בשם “עוד ועוד”. כמו כן, לרגל הוצאת ספרו הוא החל לערוך ערבי סיפורים ותרבות ואף להרצות בעיר בפני נוער על המשמעות של התגברות על מכשולים וקידום עצמי.
מה הוביל אותך לכתוב את הספר?
“עם השנים אספתי עוד ועוד סיפורים, רובם סיפורים שקשורים לילדות שלי. לפני כשנה התחלתי להעלות פוסטים בפייסבוק, קטעים וסיפורים קצרים על המשפחה. התגובות ברשת היו נלהבות, ביניהן היו גם הרבה מאת ערבים החיים בעיראק. אז החלטתי לתרגם ולפרסם את הסיפורים גם בערבית. בזה קיבלתי עזרה מאחי חזי ועוד כמה אנשים, כי אני לא יודע את השפה בעצמי. התחלנו לקבל סיפורים גם מהם, על החיים שלהם בעיראק. הקשר שנוצר עם הקהילה הזאת היה מאוד גדול עבורי, קשר שהוא בין אנשים מעל לפוליטיקה. זה הוביל אותי להחליט לאגד את הסיפורים ולהוציא אותם כספר”.
וערבי התרבות וההרצאות?
“לקראת הוצאת הספר ערכנו ערב השקה, שבעקבותיו החלטתי להקים ערבי תרבות נוספים. בערבים אלו אני מספר סיפורים, גם מתוך הספר אותם אני מתאים לפי האוכלוסייה והגילאים. המטרה של הערב היא להעביר מסר של העצמה. כולנו עוברים קשיים בחיים, רגעים של אי צדק, והשאלה היא איך אתה מתמודד איתם? איך אתה משתמש בזה כדי להתקדם קדימה עד שאתה מצליח? כמו כן, בניתי הרצאה שמיועדת לילדים ונוער, שעוסקת בנושאים של קידום עצמי. ההרצאה אושרה לאחרונה על ידי סל התרבות של משרד החינוך”.
האחים, אלי וחזי חליפה, בכותל עם האב המנוח, משה. התמונה באדיבות המשפחה
מי היית מגדיר כקהל היעד של הספר?
“הספר מתאים למבוגרים, אבל גם לבני נוער, במיוחד לכיתות ז’ או ח’, שצריכים לעודד אותם לקרוא יותר. הספר כתוב כאוסף של סיפורים קצרים ובצורה פשוטה ונגישה שמושכת את הקורא לקרוא עוד. הייתי אומר שיש בספר גם הרבה נוסטלגיה, כל אחד חווה את אותה תקופה בצורה דומה אך שונה — נושא שאנשים שחיו באותה תקופה מתחברים אליו”.
דרומה דרך קו 300
יש שהסיפורים ב”נסיכי הרוח” מצטלבים עם מאורעות היסטוריים. אחד הבולטים שבהם הוא זה שבו מככב האח הבכור של אלי, חזי חליפה.
“כשחזי היה נער”, מספר אלי, “הוא זכה באליפות הנוער האתלטיקה, וכשהוא התגייס לצה”ל, הוא שירת כספורטאי מצטיין. בשנה הראשונה שבה הוא השתתף באליפות ישראל באתלטיקה בוגרים הוא היה נוסע פעמיים בשבוע לאימונים באצטדיון הדר יוסף בתל אביב. באחת הפעמים שהוא שב מהאימון הוא עלה על קו 300 מתל אביב לאשקלון. זאת הייתה הפעם בה נחטף האוטובוס על ידי מחבלים, מה שמוכר גם כ’פרשת קו 300’ המפורסמת בשנת 84’.
"המחבלים ראו שחזי לבש מדים ולא היה חמוש והצמידו לו סכין לצוואר. סיירת מטכ”ל הגיעה למקום, והלוחמים ירו על האוטובוס לכיוון הגג, מתוך ניסיון להשתלט על האוטובוס ולנטרל את המחבלים”.
“חזי פחד שיפוצצו את האוטובוס והחליט לקפוץ מהחלון. בקפיצה הוא נפצע מאחת היריות בכף ידו השמאלית”, ממשיך לתאר חליפה את האירוע המאיים. “חזי הוטס במהירות לתל השומר וקיבל טיפול רפואי. האליפות הייתה במרחק של עוד חודש מהאירוע ולמרות הפציעה, חזי התעקש להמשיך להתאמן. כשיום התחרות הגיע אף אחד לא נתן לו סיכוי לנצח. בכל זאת במהלך כל המרוץ חזי היה בפער צמוד לאלוף הקיים אריה גמליאל. בשניות האחרונות של המירוץ חזי עקף אותו וניצח”.
היית אומר שהספר הוא סוג של מחווה להורים שלך?
“כן, אני חושב שעשיתי מחווה מאוד גדולה להורים, להגיד להם תודה. אני חושב שזה לעשות גם משהו לזכרם לא בצורה יבשה, אלא משהו מהחיים עצמם, מהסיפורים שמלמדים אילו אנשים הם היו והיום. אבא נפטר לפני עשר שנים, אבל אימא מאוד שמחה לקרוא מהספר, זה נתן לה המון כוח.
“מה שאני גם בעצם מראה בספר זה כמה אפשר ללמוד מאותם סיפורים הקטנים שקורים בבית, במשפחה ואיך הם מעצבים אותך”. אלי חולק את אחד השיעורים החשובים ביותר שלמד מאביו: “אבא שלי היה מקבל מהמשק את האפרוחים שהיו נולדים להשמדה ומגדל אותם בלול ליד הבית. יום אחד אימא שלי שלחה אותי לקרוא לו לאכול. אני נכנסתי ללול כשאני פותח את הדלת בחוזקה ונכנס ללול בסערה. כל האפרוחים נבהלו והתפזרו, אבא הסתכל עליי המום, תפס אותי מהיד והשתיק אותי. שנינו נעמדנו דום, ללא תזוזה. באותו רגע לא הבנתי מה הוא רוצה, נכנס נחש? קרה משהו בלול? אנחנו עמדנו בלי לזוז עד שהאפרוחים נרגעו. כל הזמן כשהוא היה בלול הוא עבד בתנועות איטיות, ברוגע, בלי שהאפרוחים ירגישו אותו. לאט לאט הבנתי מה הוא עושה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
“כשהכול נרגע", מוסיף אלי, "הוא התקדם בנינוחות לכיוון הדלת כשאני עוקב אחריו בזהירות. הוא סימן לי לסגור את ידית הברזל בעדינות. חשבתי שאחרי זה אני אקבל צעקות, אבל הוא פשוט חייך אליי ונכנס הביתה. אותו זיכרון לימד אותי הרבה, ואני חושב שרק כשנעשיתי אבא הבנתי באמת את ההתנהגות שלו אז. אם אתה רוצה ללמד ילד משהו, אל תגיד לו, תראה לו. ואם אתה מגיע למקום חדש, אל תעשה רעש, תיכנס בעדינות, בשקט, תבין מה קורה”.
המנהלת טליה
מובן שמלבד הכבוד הרב לאביו, דמותה החזקה והפיקחת של האם אסתר בולטת בעלילות הספר. אלי מספר כי כשאחיו חזי התקשה בלימודים והמורה רצתה להוריד אותו להקבצה נמוכה יותר, אימו ללא היסוס הפנתה את תשומת הלב של המורה אל אלי. “היא אמרה לה, ‘ואיך אלי בלימודים? כל שאלה שיש לאלי הוא הולך לחזי, וכשלחזי יש שאלה, אין לו את מי לשאול’”, עובר אלי לספר על אימו בבדיחות.
אלי וחזי חליפה עם מנהלת תיכון באר טוביה לשעבר ד"ר טליה רחמילביץ' והספר. באדיבות משפחת חליפה
“כשמנהלת בית הספר שמעה על זה, היא הזמינה את אימא וחזי למשרד שלה ואמרה לה שהיא מסכימה – ‘צריך לחזק את הבכור כדי לחזק את כולם’, היא אמרה לאימא שלי שבית הספר יספק לחזי מורה פרטית מטעמם שתחזק אותו כך שלא ירד הקבצה. לפני שבועיים פגשתי את אותה מנהלת, ד”ר טליה רחמילביץ’ (המנהלת המיתולוגית של תיכון אזורי באר טוביה, א”ל), והיא אמרה לי, ‘תגיד לאימא שהיא הצליחה במשימתה’”.
